סיימנו את ההרצאה הקודמת בתחילת האלף השני, עם קץ דרכה של האימפריה העבאסית, שבירתה בגדאד. בשלוש מאות השנים הראשונות של אותו אלף, האזור היה נתון לפלישות של מונגולים מן המזרח וצלבנים מן המערב. התקופה אופיינה במאבקים פנימיים על ירושה וכוח ובעלייתם של שכירי חרב, חלקם הגיעו ממרכז אסיה בנדידת עמים, והתאסלמו בדרך ושל עבדים משוחררים שהתאסלמו (ממלוכים בערבית) שחלק מהם הקים במצרים (ובמקומות אחרים כמו בעירק של ימינו) מדינה שבה רק מי שמוצאו היה בעבדות יכול היה להשתייך לאליטה המקומית. הממלוכים המצרים עסקו גם בבנייה עירונית מיוחדת שחלק קטן ממנה עדיין נותר באזורנו.

למרות אי היציבות הפוליטית הזו, הייתה זו גם תקופה של שגשוג תרבותי והשכלתי שתרם לאנושות כולה. ממפעלי תרגום של הגות יונית ורומית, שנאסרה באירופה הנוצרית ועד להנחת היסודות למדעים המדויקים כמו אלגברה, גיאומטריה וטריגונומטריה. בצפון אפריקה תחת שושלת שיעית הוקמה האוניברסיטה הראשונה בעולם, בקיראוון, ומאוחר יותר נוספה אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. גם בפרס קמו בתי מדרש (מדרסות) מפוארים ובכל האזור מקורדובה בספרד ועד אספאהן בפרס בחצי הראשון של האלף השני, אנשי אשכולות כמו אבן בטוטה, אבן סינא, אל-ע'זאלי וגם הרמב"ם, להזכיר רק כמה מהם, שייכים לעושר הרוחני הזה והיו חלק מהמורשת האנושית כולה. ובאותה עת התפתחה גם מיסטיקה איסלמית ופרשנות דתית מתקדמת.

מתוך העולם הזה, בית אב אחד, בית עוסמאן, התגבר על כל יריביו מבפנים ומבחוץ והקים אימפריה ב- 1299 שהחזיקה מעמד עד מלחמת העולם הראשונה (1914). מדוע דווקא בית אב זה ולא אחר? אין לכך תשובה טובה. הבנה של חשיבות של צי בים התיכון, שימוש מושכל אבק שריפה ומיקום גיאוגרפי מתאים (העות'מאנים היו ראשי מחוז מטעם סולטאן מקומי על הגבול עם ביזנטיון). אבל אין זה הסבר מספק למי שבתוך מאתיים שנה יביסו את ביזנטיון, יכבשו את קונסטנטינופול (שבשיבוש לשוני תהפוך לאיסטנבול) ובראשית המאה השש עשרה ישתלטו על כל המזרח התיכון הערבי וצפון אפריקה (פרט למרוקו), חלקים מאפריקה, ומאה שנה לאחר מכן יכבשו את הבלקן ויגיעו לשערי וינה.

באזורנו הם היו השלטון במשך ארבע מאות שנה ומורשתם עדיין איתנו. אציין כמה מאפיינים הרלבנטיים לתקופתנו. הראשון הוא הופעתו של אסלאם בירוקרטי כדת האימפריה. הכוונה היא שהשלטון גילה סובלנות כלפי כל כיתות האסלאם ודתות אחרות בתנאי שלא כפרו בחוקיותו. שנית, ובשל כך, האימפריה התקיימה כפסיפס רב-אתני, רב-דתי ורב-תרבותי על בסיס "חייה ותן לחיות" עם שלטון מרכזי שלא התערב יותר מדי בחיי האנשים. לאורך מאות בשנים רק מחצית מאוכלוסיית איסטנבול הייתה מוסלמית, עדות לקבלת האחר שבה.

שלישית, התפתתה שיטת מנהל, גיוס ומיסוי שעד היום משפיעה על הבירוקרטיות המקומיות, אם כי לרפורמות בשיטה הזו שנעשו במאה התשע העשרה ועוד נדבר עלייהם הייתה השפעה גדולה יותר על ימינו. חלק מהשיטה אפשר שחיתות והתעמרות אבל גם היה בה הגיון כאשר חולקה האימפריה למחוזות (ולאיתים) על פי אופיים האתני או הדתי.

לא מפתיע על כן שבימים בהם מדינות הלאום הערביות חוות אלימות, התפרקות וחוסר לגיטימיות עולה נוסטלגיה בעולם הערבי לעבר העות'מאני שכיבד זהויות מקומיות ואפשר חיים משותפים, כמובן אבל לא לשחיתות וההתעמרות.

 

המזרח התיכון בשנת 1800

מאחר ואנו מנועים מטיסות בשלב זה, נצא לטיסה מעל המזרח התיכון בשנת 1800, שנה שכביכול בה החלה העת החדשה משום שבאותו רגע היה מגע עם המערב שהפך את המזרח התיכון למודרני (הנחה שערערנו עלייה במפגש הראשון).

נתחיל במרוקו, שם מאז 1630 שולטת השושלת העלווית. זו היא שושלת סונית שרואה בח'ליף השלישי עלי, כמו העלווים השיעים בלבנון, את יורשו החוקי של הנביא ואת עצמם כמשתייכים אליו. בית המלוכה הזה שרד עד ימינו. שנת 1800, היא שנה טובה למרוקו שהצליחה במשך שנים רבות להדוף ניסיונות אירופאים להשתלט עלייה והיא תמשיך להיות עצמאית עד שצרפת תספח אותה בשנת 1910.

משם נעבור מעל אלג'יריה. באופן רשמי אנחנו נכנסים לאימפריה העות'מאנית, אבל למעשה מי ששולט כאן, במיוחד ברצועת החוף, הם ה"דיים" ("דיי" הוא מונח עות'מאני, אחד מני רבים, של שליט מקומי). כאן קצת פחות בטוח – שבטים ברברים שולטים בדרום הארץ ועל החוף אפשר עדיין לפגוש שודדי ים. אירופה, ובמיוחד צרפת מזה מאה שנה מבקשים להשתלט על הארץ ובשנת 1830 צרפת תשיג את מבוקשה.

מקום בטוח יותר שכנתה המזרחית, תוניס. כאן שולטים ה"ביים" (ה"ביי" גם הוא כינוי של שליט מקומי). שושלת חדשה זה עתה לשלטון (החוסיינים) שתשרוד עד 1957. זו שנה מאוד מוצלחת בארץ הזו: הכלכלה פורחת משום שאירופאים רבים רואים בתוניס מקום בטוח לעומת אירופה הנתונה במאבק עם צרפת המהפכנית. גם תוניס רק באופן רשמי תחת שלטון עות'מאני ועושרה יעמוד לרועץ במשך מאה השנים הבאות כאשר החמדנות האירופאית תגבר ותהיה קרבן לקולוניאליזם של היבשת.

אם נמשיך מזרחה נגיע למחוז (וליאה) של טריפוליטניה (היום לוב) שכבר קיים מאז 1551 עד אשר יפול טרף גם הוא לקולוניאליזם. בשנת 1800, חגגו השליטים המקומיים מאה שנה לקיומה של שושלת מלוכה מעניינת בשם קרמאנלי, שנולדה מזיווג בין קצין תורכי שהתחתן עם בת המקום. השושלת הזו תחזיק מעמד 124 שנים. נגלה כי שנה קודם לכן ניסה ללא הצלחה ה"בי" של תוניס להשתלט על טריפוליטנה.

גם כאן ניכר שגשוג כלכלי ומקור ההכנסה העיקרי הייתה ממשלת ארצות הברית (ארצות הברית נוסדה רק ב-1776 כזכור). האמריקאים ראו במסחר בים התיכון מקור הכנסה חשוב וקוו של הקרמנאלים יעזרו להם להשתלט על שודדי הים שעדיין פעלו מחופי הים התיכון. כאשר היה נדמה לארצות הברית כי הטריפוליטנים לא עומדים בהסכם הם פתחו במלחמה נגדם והפציצו את עריהם מן הים (כדאי לזכור זאת כשנשוחח על מועמר קדאפי ומלחמתו באמריקאים).

ומשם למצרים. שנה של קרבות בגלל האירופאים. נפולאון פלש לשם שנתיים קודם, אבל צבאו כעת היה בנסיגה. הוא כבש אותה עם 40,000 חיילים ו-10,000 מלחים, עם נשק מתקדם, שלא היה למגיניה. וגם הביא משלחת חקר כדי להביא את "הקדמה" האירופאית. הבריטים שכנעו את שליטי מצרים, הממלוכים, שהיו מוכנים להגיע להסכם עם הצרפתים על שלטון משותף, להילחם ובשנת 1800 הקרבות נמשכו עד אשר גורשו הצרפתים שנה לאחר מכן. עבור האירופאים, הצרפתים השאירו מאחוריהם את האגיפטולוגיה, חקר מצרים העתיקה, שכאשר תצמח תנועה לאומית מצרית, היא גם תעניין את המקומיים ומכונות דפוס בערבית שיהפכו את מצרים למרכז התרבות של העולם הערבי.

וכעת אנחנו מעל ארצנו ונוכל לראות מן האוויר את שאריות הצבא הצרפתי ששהה בארץ לשנתיים וחצי בערך, נסוגים למצרים. הצבא נעצר בעכו, שם ישב אחמד אל-ג'זאר ("הקצב" לא בשל הבשר שחילק לאורחיו אלא משום חלק מאורחיו היו הבשר) המושל של מחוז עות'מאני שכלל את מרבית הארץ וכשליש מלבנון של היום. במקורו הוא בא מהבלקן והדיח מושל ידוע יותר, דאהר אל-עומר, שבאירופה כינו אותו "מלך פלסטין" והיה בן המקום. לצידו של אל-ג'זאר ניתן היה לפגוש את חיים פרחי יועצו, שאיבד את עינו וכנראה חלק מאפו בהתקפת זעם של אדונו. אל-ג'זאר לא פגע בהשגיו של דאהר אל-עומר שלמעשה שרטט את פלסטין החדשה. הערים החדשות שבנה דאהר אל עומר התפתחו, כמו גם המסחר עם אירופה והמזרח והארץ שקטה ושגשגה עד לבואו של הכובש המצרי, מוחמד עלי, בשנת 1831. כפרים שבהם חיים כל בני הדתות ביחד, וערים קטנות מעורבות גם הן היו פניה של הארץ בשנת 1800. שממה שחיכה להפרחה לא הייתה שם.

שני שליש מלבנון שאליה נצפין היו תחת שלטונו של האמיר שיהאב השני. בעל זקן עבות להפליא, הוא היה סיפור לבנוני שקשה למצוא כמוהו כיום. בן למשפחה מרונית ענייה שהתחתן עם בת למשפחה סונית חשובה בעולם שבו היו מתחים בין עדתיים אבל גם נישואים רבים ביניהם. בשנת 1800, נראה אותו מביט בדאגה דרומה לעברו של אל-ג'זאר ובצדק. במאבקים ביניהם, ידו של העכואי הייתה על העליונה ומדי פעם הגלה אל-ג'זאר את האמיר לעבר הירדן ורק בזכות קשריו של האחרון באיסטנבול חזר שיהאב לעמדת כוח. מלחמות גדולות לא היו, אינטריגות בלי סוף.

מזרחה ללבנון שכנו שני מחוזות (ויליאתים) גדולים. בצפון מחוז חלב. שם בשנת 1800 מצב רוח התושבים לא היה במיוחד טוב. מאז מצאו הסוחרים האירופאים דרכים חדשות אל מזרח אסיה – בעיקר בגלל חילופי שלטון בפרס ומציאת נתיבים ימיים, שאפשרו מעבר העיר שגשגה על דרך המשי לסין, ירדה מגדולתה. אבל הרע מכל עוד היה לפנייה במאה השנים הבאות: מגפת דבר, רעידת אדמה וחפירת תעלת סואץ שהסיטה את המסחר דרומה. אבל מאחר ואנחנו נהיה כמה שנים לפני רעידת האדמה של 1822, העיר עתיקה על תשעת שעריה, חומותיה, גניה וארמונותיה הם מהיפים באזור. כמעט כל קבוצה דתית ואתנית חיות בשלום בעיר ובמחוז כולו בשנת 1800.

המחוז הגדול של סוריה הוא מחוז דמשק שכלל את ירדן של היום והשתרע עד לגבול עם חצי האי ערב. העיר דמשק שבה היו מיעוט נוצרי ויהודי גדולים, עדיין לא סבלה ממתח בין דתי שיפרוץ אחרי 1840, בשל המעורבות האירופאית שהפרה איזון עדין של מאות בשנים ומרבית בניינה המפוארים עוד מימי בית אומיה היו שם. דרומה מן העיר נוכל לראות בנייה נמרצת של חאנים, פונדקי דרך, על דרך החאג' ששימשה מקור הכנסה חשוב לתושבי המחוז נוסף על חקלאות עשירה ומסחר עם המזרח והמערב.

מזרחה משם, נגלה עירק אוטונומית למדי, על פי הסכם עם האימפריה העות'מאנית תחת ניהולה של משפחת ממלוכים, גרוזינים במקור, בשנת 1800 הפכו את בגדאד ואת הארץ כולה למקום יציב ומשגשג מבחינה כלכלית. שבטים מורדים, חיילים תורכים של הסדר הישן (הינצ'רים) שהתנגדו להקמתו של צבא חדש שהוכרז עליו באותה שנה באיסטנבול, כולם קיבלו את מרות בית חסן פאשא מתחילת המאה ה-18. בשנת 1800 המוצלח שבהם, סולימאן הגדול, הוביל את מחוז עירק בעזרת בני משפחה מגרוזיה; וכך גם עשו יורשיו עד אשר האימפריה העות'מאנית ביקשה שלטון ישיר ויותר והדיחה את הממלוכים.

נציץ בפרס ונראה את פאר היצירה של השושלת הקג'ארית זה עתה עלתה לשלטון אחרי מלחמת אזרחים לא קלה מול השושלת הקודמת (שושלת זנד). הקג'ארים ביקשו בשנת 1800 לספח את גרוזיה, שבאותה תקופה חיו מוסלמים רבים, לממלכתם, אך בסופו של דבר הובסו על ידי רוסיה והמאבק הזה הסתיים בטיהור אתני של האזורים הגרוזינים ופליטים רבים הגיעו לפרס בשנים הבאות והגדילו מאוד את אוכלוסייתה.

נדרים לחצי האי ערב, נעבור על פני כווית שנחשבה למרסי של העולם הערבי בשנת 1800, עיר קוסמופוליטית ומשגשגת ונעבור על פני השטח לדרומה שבשנת 1800 הפך להיות נחלתה של חברת הודו המזרחית הבריטית, היד האכזרית של האימפריאליזם הבריטי, שכרתה בריתות עם שליטי המקום שיחזיקו מעמד עד לסוף שנות השבעים של המאה העשרים. הבריטים פרסו את חסותם גם על החוף הדרומי והגיעו עד תימן. לא בכל מקום הם התקבלו כשליטים, תושבי בחריין עומאן ותימן ינהלו במשך השנים הבאות עד לעצמאותם מאבק קשה בבריטים בעוד בכווית, קטר ואבו דאבי יבקשו מהבריטים להישאר.

בדרכנו לאיסטנבול נעבור על מרכז חצי האי ערב ונגלה את הברית בין בית סעוד לתנועה איסלמית פונדמנטליסטית, הוואהביה, בבירתם החדשה ריאד. המדינה הסעודית הראשונה קראו לה והיא עתיד במאה השנים הבאות להשתלט גם על חלקים נוספים של חצי האי הזה.

באיסטנבול של 1800 נפגוש את הסולטאן סלים השלישי סוקר בגאווה צבא חדש יחד עם מומחים אירופאים ונלחם בצבא הישן וחכמי הדת כדי להשלים מהלך של רפורמות שיאפשרו, כך קיווה, פתח עצמה צבאית חדשה לאימפריה. יהיה זה יורשו בשנת 1839 שיתפח ברפורמות מקיפות ומשמעותיות יותר שישפיעו על חיי רבים מהתושבים באזור אבל גם יפתחו פתח גדול למעורבות מערבית בחייהם ועל כך בסיור הבא בשנת 1900.

מה למדנו מהסיור הזה, כי ערב המפגש עם האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי היו מקומות במזרח התיכון שחוו שגשוג ויציבות וכאלה שחוו שפל כלכלי ואי יציבות פוליטית. בחלק מן המקומות הכניסה המערבית פגעה בהתפתחות, בחלק תרמה לה, אבל לא הייתה הגורם לשגשוג או פריחה ולעתים דווקא הייתה גורם מכשיל, מפלג והורס. בכתבתה היפה על סמיר נקאש, הסופר היהודי העירקי הדגול, שנותר בעירק גם כשהתגורר בפתח תקווה כותבת פדייה חביב:

"בולט כאן [בספרו "שלמה הכורדי ואני והזמן"] הנושא של הרס האידיליה במשמעות הרחבה של המלה. כנגד העולם האידיל שנהרס מוצב העולם האימפריאלי-קולוניאליסטי המיובא בידי הקידמה האירופאית אל מזרח אסיה הנחשל כביכול...זה אינו השבר בין העולם החקלאי והעולם הקפיטליסטי המודרני אלא השבר בין העולם השיתופי (דו קיום או רב קיום) שאפיין את מרחבי אסיה המוסלמית [הכוללת כמובן את מזרח התיכון הערבי] ובין העולם האירופאי האימפריאלי שהגיח כדי לרסק את השיתופיות והשלום של המרחב הרב תרבותי שהתקיים עד אז".