אנו נתמקד בהרצאה זו בחלק השני של המיתוס הציוני הזה. רק נעיר שיש חוקרים (אולי הידוע ביותר היום הוא שלמה זנד ולפניו העיתונאי ארתור קוסטלר) שאינם רואים ביהודים שהגיעו לכאן כמתיישבים בסוף המאה ה-19 כצאצאיהם של היהודים שחיו בארץ בתקופה הרומית. המחקרים האלה נראים אמינים אבל מנקודת מבט של הסדרה הזו, המתמקדת בנכבה, החשיבות היא לא בביסוס ההיסטורי של טענה זו אלא בשימוש שנעשה בה לנישול האוכלוסייה המקומית.

החלק השני של הטענה חשוב אף יותר ומתחבר להרצאתנו הראשונה: תיאור הארץ כריקה תרם לתמיכה הבינלאומית בפרויקט הציוני. תיאור שכזה ויחס שכזה אופייניים לתנועות קולוניאליזם התיישבותי (SETTLER COLONIALISM). התופעה הזו של קולוניאליזם התיישבותי. קולוניאליזם התיישבותי הוא תנועה של אירופאים שחשו מאוימים ולא רצויים באירופה וחיפשו מקום אחר לבנות בו את האירופה שרצו. היו להם שתי בעיות עיקריות. אחת הם נזקקו לעזרה של אימפריה אבל מהר מאוד לאחר מכן האינטרסים שלהם ושל האימפריה התנגשו אלה באלה. ולכן המתיישבים הלבנים בארצות הברית, דרום אפריקה ופלסטין לחמו מלחמת עצמאות כנגד בריטניה (ולא נגד התושבים המקומיים – נגדם הם לחמו מלחמה מסוג אחר).

הבעיה השנייה של המתיישבים הייתה קיומה של אוכלוסייה ילידית מקומית בעל זהות קולקטיבית ושייכות למקומות שבהם התיישבו האירופאיים. המפגש עורר אצל המתיישבים את מה החוקר הידוע של קולוניאליזם התיישבותי, פטריק וולף, כינה הלוגיקה של "השמדת היליד".

במקומות כמו צפון אמריקה, הלוגיקה הזו הביאה להשמדת עם והיא מסבירה במידה רבה את הטיהור האתני שבצעה ישראל הצעירה בשנת 1948.

הארץ הזו כמובן לא הייתה ריקה. אבל היא מופיעה ככזו בנרטיב הישראלי, שמדגיש את קיומה של קהילה יהודית לאורך השנים אך יוצר רושם של עזובה, שיממון וריק אנושי עד לבואה של הציונות.

היסטוריונים פלסטינים התעמתו עם הדימוי של הארץ הריק על ידי החזרת הפלסטינים לסיפור של פלסטין כפי שכינה זאת ההיסטוריון בשארה דומאני. ההיסטוריוגרפיה הזו לא רק מנסה לשחזר מה הייתה פלסטין ערב בואה של הציונות, אלא מה יכול היה להיות גורלה לולא בואה של הציונות. ההיסטוריון והסוציולוג סלים תמרי פרסם אסופת מאמרים "הים כנגד ההר" שבה דומה שפלסטין הייתה מתפתחת באותו כוון של מזרח הים התיכון, מקום מפגש של מערב של מזרח, חברה שמשלבת מודרניות עם דפוסים מסורתיים, אולי בהצלחה גדולה יותר אפילו מלבנון או סוריה.

אני בחרתי להתעמת עם דימוי הארץ הריקה בדרך אחרת. אני מבקש לשרטט את המפה התרבותית והחברתית של הארץ במאות השנים שקדמו לנכבה ובעיקר לשים את הדגש על מה שנהרס ונעלם וגם לתהות מה היה גורלם של אנשים ומוסדות במידה ולא הייתה נכבה. כך למשל ניתן לתהות אם מרכז הלימוד אחמדיה בעכו היה מגיע לאותה יוקרה כמו מוסד אל-אזהר במצרים? מה היה קורה אילו השוק החיפאי היה נותר מקורה וגדול, ונותר אחד מהשווקים הידועים והיפים במזרח הים התיכון? מה היה גורלם של 500 הכפרים שנהרסו? כפרים שהחלו לשגשג מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.

מה שנעלם פה, נח על רבדים היסטוריים עמוקים של תרבות מקומית ואזורית שהם מחלק מורשת יהודית, נוצרית ומוסלמית משותפת. זו מורשת שמתחילה עם העת המוסלמית הקדומה ואשר התאימה עצמה למציאות המשתנה עם הזמן.

לא נתעכב כאן על כל ההיבטים של פלסטין המודרנית ערב בואה של הציונות. נזכיר רק כי הייתה כאן חברה תוססת, עם אליטה עירונית וחברה כפרית פסטורלית שבמאה התשע עשרה עברה תהליך איטי של מודרניזציה כמו החברות הכפריות בעולם כולו. בהקשר זה כדאי להזכיר את שנת 1596, השנה הראשונה שבה העות'מאנים ניהלו רישום מסודר של יישובים. ורבים מן הכפרים הפלסטינים היום (ו500 הכפרים שישראל הרסה בשנת 1948) צוינו ברשימות המוקדמות הללו.

בהרצאה הזו רציתי בעיקר להתמקד בחינוך ובתרבות של הארץ ערב בואה של הציונות. עד כמה מקום הוא מהותי לאוכלוסייה, שחייה בו ערב בואה של תנועה מתנחלת המאמינה שהיא שבה לארץ אבות, תעדנה מערכות החינוך והתרבות שבה. בפלסטין יש מורשת ארוכת טווח של לימוד והוראה. מראשית התקופה האיסלמית ועד לבוא העות'מאנים, יש בארץ מרכזי לימוד כמו ה"צאלחיה" וה"טנקיזיה" בירושלים כבר בימי הביניים המאוחרים וכמאה שנה לפני הכיבוש העות'מאני.

כאשר מתבוננים בהיסטוריה הזו מן המאה השביעית והלאה ניתן לראות עליות וירידות בתפוקה התרבותית והחברתית של פלסטין. כך למשל המאה ה-18 עד לרבע האחרון שבה, ירדה פלסטין בחשיבותה באזור כולו. גם קרנה של ירושלים ירד בתחילת אותה מאה וזאת של מרד של שועי העיר בעות'מאנים.

אך תהיה זו טעות לדבר על קיפאון תרבותי בתקופה ההיא. כי גם כאשר עלו קרנן של ערים אחרות, כמו דמשק ובירות, פלסטין נהנתה מהפריחה שם.

אבל לקראת סופה של המאה, בתקופתו של דאהר אל-עומר (שליט הגליל וחלקים רבים מן הארץ בשנות השבעים של המאה, שהאירופאים כינוהו "מלך פלסטין") צמחו שוב החברה והכלכלה בארץ. בזכותו השתפר מצבם הכלכלי של איכרי הגליל אשר רומו עד אז בידי הסוחרים האירופאיים. ובתחילת המאה התשע עשרה, בימי שלטונם של אחמד אל-ג'זאר ושני יורשיו עבדאללה וסולימאן, עלתה שוב חשיבותה התרבותית והכלכלית של הארץ.

לאורך כל המאות הללו שרדו המוסדות התרבותיים את התהפוכות הפוליטיות, ומשכילי הארץ שיחקו תפקיד חשוב בהתפתחות החינוכית והתרבותית של האזור כולו. על תרומתם ניתן ללמוד משמות המשכילים המפורסמים לאורך המאות אשר שמות משפחתם מעיד כי באו מפלסטין (אל-רמלאווי, אל-מקדיסי וכדומה). בדרך כלל היו אלה משכילים שבניהם ונכדיהם וגם בנותיהם ונכדותיהם המשיכו לשחק תפקיד חשוב בתרבות הפלסטינית אם כי אחרי הנכבה לא נמצא את ה"שושלות" התרבותיות האלה בארץ אלא בגלות. ירושלים היא מוקד הפריחה התרבותית בתקופה העות'מאנית המוקדמת. מרכזי לימוד חשובים כמו "אל-ג'והריה", "אל-אשרפיה" הוקמו ונותרו לתקופה ארוכה ולאחר מכן נוספו להם. כמה מחכמיה של פלסטין השפיעו על האזור כולו כגון אל-מקדיסי, מוע'יר אל-דין, אל-עולימי וחייר אל-דין אלרמלי שפעלו בשנים 1700-1450.

ולמרות שהארץ הייתה ארבע מאות שנה תחת שלטון עות'מאני התרבות נותרה ערבית. ובמאה התשע עשרה הארץ הופרתה בתנועה הכלל הערבית של ה"נהצ'ה", ההתעוררות התרבותית בכל העולם הערבי. פריחה של ספרות, תרבות, שירה ועיתונות שלא פסחה על פלסטין. ושוב כדאי להזכיר את הקשר האורגני לשאר העולם הערבי וכך העושר התרבותי הזה הפרה את כל האזור שלא היה מחולק עדיין למדינות לאום או חרוץ בגבולות מודרניים.

מה שאפיין את הנהצ'ה יותר מכל דבר אחר זה המזוג בין מערב למזרח בין העבר להווה. היה פרץ של כתיבה יצירתית בקרב אוכלוסייה לעיתים תוארה במערב כבורה. זה נכון לגבי הערים שבה הכתיבה הדתית והסקולסטית התחלפה בכתיבה מודרנית וחילונית לא רק בעיר אלא גם באזור הכפר והספר. ועל כך תעיד העלייה הדרמטית בביקוש לעפרונות ומחברות כתיבה.

בשנים האלה התפתחו מסלוליים חינוכיים שאפשרו המשך לימודים מחוץ לפלסטין בתקופות של דעיכה אל עבר בירות, דמשק וקהיר. יליד האליטה החלו בבתי ספר תיכוניים כמו אל-אמריה ביפו, אל-אחמדיה בעכו ואל-ראשדייה בירושלים ומשם לאל-אזהר בקהיר או לסולימאניה באיסטנבול. מאוחר יותר הייתה זו האוניברסיטה האמריקאית בבירות שהפכה לתחנה הכרחית כמעט בדרך לקריירה מוצלחת. ולקראת המחצית השנייה של המאה התשע עשרה גם לאירופה. זו התקופה שבה חינוך בנות הופך להיות מקובל ביותר ותופס תאוצה, יותר בעיר מאשר בכפר, אך באזור הכפרי מתחיל שינוי מסוים בגישה לחינוך בנות.

בתקופת המנדט ההתפתחות התרבותית עוברת טלטלות לא קלות. ההתפתחות הושפעה מהפרדוקס שליווה את מדיניות המנדט ככלל. מצד אחד, בריטניה הייתה מחויבת על פי כתב המנדט לאפשר את התפתחות החברה הפלסטינית תחת חסותה. למעשה לא היה תחום אחד של החיים שלא הושפע מפרדוקס זה. ניתן כמה דוגמאות.

הבריטים לא נתנו לחינוך גבוה על תיכוני ואוניברסיטאי להתפתח בחברה הפלסטינית. ההנהגה הפלסטינית גייסה כספים להקמת אוניברסיטה אך הבריטים לא אפשרו זאת. תחום אחר היה הזיכיונות על אוצרות הטבע של הארץ וחישמולה שניתן בידיים ציוניות. הבריטים גם אפשרו לקהילה היהודית לפתח כוח צבאי משמעותי וראו בכל התארגנות צבאית פלסטינית איום על שלטונם.

אבל למרות כל זאת, חלה התפתחות חינוכית חשובה בתקופת המנדט. קולג'ים במקומות כמו בית לחם, ביר זיית ונצרת הוו חלופה למוסדות האוניברסיטאיים. הם הוו קרש הקפיצה למעמד בינוני חדש של אנשי המקצועות החופשיים, אמנים, ארכיטקטים. לקראת סוף המנדט הצטרפו אליהם בית ספר לאמנות וציור של דאוד זלטימו, ג'ריס ותופיק ג'הוריה, ניקולא סאיג', מובארכ סעיד חליל אל-סעידי ואיתם הציירת זולפא אל-סעידי (מכל החבורה הזו זלטימו היה הידוע ביותר, לא היה בית ספר שלא התנוסס בו ציור שלו). בירושלים נפתחו קליניקות של רופאים בהם התמחו פלסטינים ופלסטיניות (הרופאה הפלסטינית הראשונה, שרלוט סבא, נאבקה קשות ברשויות בריטיות כדי לקבל עבודה. קצת לפני הרס יפו, היא פתחה מרפאה ביפו בשנת 1947).

האליטה העירונית כמו בכל העולם הערבי חייה בנקודת התפר בין העולם העות'מאני שבו מעמדה נקבע על פי ייחוסה הדתי לבין כללי המשחק החדשים של מפלגות ותנועות אידיאולוגיות בצילה של הלאומיות הפאן ערבית שריגשה את צעירי האליטה בכל רחבי העולם הערבי כולל בפלסטין.

התנועה הלאומית עצמה תרמה לפריחת התרבות אבל גם הכבידה עלייה מדי פעם בשל הסכסוכים הפנימיים שהיו הן על רקע אידיאולוגי והן על רקע חמולתי (אבל לא עדתי או דתי, קרי בין מוסלמים לנוצרים). לשיאה הגיעה, כפי שנראה בהרצאה הבאה, היריבות זו בימי המרד הערבי (1939-1936).

אבל צריך להזכיר לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי רוב הסכסוכים האלה נפתרו ותקופה של פיוס ושגשוג החלה שנקטעה על ידי הנכבה. שגשג שהתבטא במודרניזציה של האזור הכפרי, קפיצות מדרגה בפריסת בתי הספר השונים, כולל לבנות ועוד.

לסיכום, ערב הנכבה, החברה הפלסטינית הייתה אחת מהחברות המשגשגות וכמו כן הייתה חלק אורגני מהעולם התרבותי הערבי סביבה. תיאטראות, זמרים, פוליטיקאים, מטיפים, פעילים ופעילות פוליטיים מרחבי העולם הערבי, כולם ביקרו והופיעו בפלסטין.