ההיסטוריה המודרנית של מדינת השבטים הזו שהפכה למעצמה אזורית, מתחילה בסוף המאה ה-18. התקופה המעצבת ההיא (קרי סוף המאה ה18) עוזרת לפענח בצורה משכנעת למדי את מדיניות הפנים והחוץ של הממלכה הסעודית – מדינה, היום, של כ-35 מיליון תושבים הנשלטת על ידי אותו משפחה, בה חברים אלפי קרובים, ומהווה אליטה בפני עצמה, לצד מועצה דתית חזקה וקבוצת אנשי מסחר עצמאיים שהולכת ומתחזקת. היום יש בסעודיה גם ניצנים של חברה אזרחית פעילה, תוך סיכון גדול למי שבינה מוכן לבקר את המשטר, ולה גם קשרים טובים עם המיעוט השיעי המדוכא במזרח הממלכה.

ההיסטוריה הזו מתחילה בשנת 1774. מוחמד בן סעוד, במקור ממשפחת מוקרין (אשר בניגוד למקובל לחשוב מוצאו אינו בדואי), היה מעין מוכתאר גדול של התיישבות חקלאית לא רחוק מריאד של היום. היישוב הזה, אל-דיריה, גם עסק במסחר עם הבדווים וכשהיה צורך היישוב השתתף במאבקי כוח במטרה להרחבתו והעצמת שלטון של בני בתו אל מול יריבים מבחוץ ומבפנים.

השאיפות של מחמוד בן סעוד דחפו אותו לברית עם בן יישובו (ליישוב קראו על-דיריה) מוחמד אבן עבד אל-והאב. איש דת ממרכז חצי האי ערב באזור נג'ד.

מוחמד אבן עבד אל-והאב הוא מייסד תנועת הואהביה. כדי להבין את מקומה של התנועה הזו בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון נחזור להרצאה מוקדמת שעסקה בדיסוננס הקוגניטיבי באליטה הערבית כתוצאה מהמפגש עם המערב האימפריאליסטי והקולוניאלי בתחילת המאה ה-19. כזכור הוא היו שלוש תגובות אפשריות: האחת התמערבות מוחלטת לאור העליונות הצבאית, הפוליטית והכלכלית של המערב; הסתגרות בתוך המסורת והדת מתוך תקווה שהן תעזורנה לשנות את מאזן הכוחות ולבסוף ניסיון למזג את הישן והחדש אל עבר עתיד טוב יותר.

מוחמד אבן עבד אל-והאב עוד לפני החדירה האינטנסיבית המערבית אל תוך המזרח התיכון קבע כי חוסר אדיקותה של החברה הערבית והשתלטות גורמים לא ערבים עלייה, כמו העות'מאנים, תביא לנפילתה. עם כיבוש מצרים על ידי נפוליאון, הפופולריות של תפיסת עולמו גדלה. התפיסה המיוחדת הזו שקשרה טהרנות דתית עם ערביות נקראה בערבית "צלפיה", קדמוניות, משום ששאפה לחזור לתור הזהב של שלטון ארבעת החליפים הראשונים שנודעו גם במוסריותם וצניעותם. עבד אל-והאב העריץ חכם דת בשם אבן תמיה (מימי הביניים המוסלמיים) ואשר התנגד לכל פרשנות מקלה (שנקראה "אג'תהאד" – התאמצות באופן מילולי של המוח כדי להתאים את עקרונות הדת למציאות המשתנה – על כן היו כאלה שטענו הגישה הזו סתמה את הגולל על חדשנות באסלאם והביא ל"סגירת שערי האג'תהאד").

באסלאם קיימות אסכלות רבות לגבי הדרך שבה יש לפרש את הקוראן כדרך חיים. ארבע אסכולות במיוחד התבלטו במשך השנים: האסכולה (מד'הב בערבית) השאפעית, המאליכית, החנפית (שהייתה מקובלת באימפריה העות'מאנית והחנבלית.) לרוב הן נקראו על שם חכם הדת שהניח את היסודות לאסכולה. אבן תמיה, ובעקבותיו עבד אל-ואהב אימצו את האסכולה החנבלית (מבית מדרשו של אבן חנבל מן המאה השמינית). זו היא האסכולה המחמירה ביותר באסלאם גישה איקונוקלסטית שלחמה בכל תופעה של דת עממית כגון עלייה לקברי קדושים.

עבד אל ווהאב חידש את כל הרעיונות הללו (הוא לא היה לבדו; באותה תקופה היו חכמי דת נוספים שהלכו באותו כיוון), אבל רוב חכמי הדת של תקופתו דחו את רעיונותיו ובוודאי אלה שהיו קרובים לאמפריה העות'מאנית שבחוקיותה פקפק עבד אל-והאב.

את הקשר האמיץ בין אבן סעוד לעבד אל-והאב בנתה מודי בנת אבי ות'אן אל-כת'יר, אשתו השניה של, אבן סעוד. כיצד מבססים ברית בסוף המאה ה-18? בחתונת בתו עם בנו של אבן סעוד. איזה נדוניה הביא עבד אל-והאב? בעיקר כריזמה בלתי רגילה שעזרה לגייס שבטים באזור למה שנראה היה כמלחמת קודש מוסלמית ובראש ובראשונה כנגד "הכפירה העות'מאנית". עבד אל-והאב נותר יועצו של אבן סעוד עד למותו.

בסוף המאה ה-18 היכולת של תקיף מקומי לשלוט בעצמו הייתה תלויה ביחסיו עם האימפריה (כפי שראינו במקרה של דאהר אל-עומר). במידה והיה הסכם על האימפריה אזי האוטונומיה הייתה מלאה.

כמו במקרים אחרים באותה תקופה ממש (ראו את סיפורו של דאהר אל-עומר ותבינו את הייחודיות של פלסטין הקוסמופוליטית) תפיסת שלטון היא בחסות ובמשא ומתן עם האימפריה העו'תמאנית. כמעין מדינה אוטונומית, בית סעוד נשען על מבנה פוליטי שבמובנים רבים קיים עד היום. לצד השליט, מועצה מייעצת ("שורא") ומתחתיה מעין ממשלה והשלטון עובר בירושה.

המדינה הסעודית התרחבה בתחילת המאה ה-19 והשתלטה גם על מכה ומדינה. העות'מאנים נאלצו לבקש את עזרתו של מוחמד עלי, שליט מצרים, שדחק את הסעודים בחזרה למרכז חצי האי ערב. הממלכה הסעודית הגיעה לשפל טריטוריאלי ופוליטי בסוף המאה ה-19 כאשר ממלכה אחרת בצפון מערב חצי האי ערב, ממלכת אבן רשיד, נגסה ברוב שטחה והגלתה את הסעודיים לכווית.

בתקופת השפל הזו, ההאשימים עלו לגדולה בחג'אז והיו לבעלי הברית של בריטניה במלחמת עולם הראשונה ובתמורה, בין השאר, הקימו את מדינת החג'אז. אבל ההאשימים נבגדו על ידי הבריטים, אשר הסיתו את שני הגורמים החזקים האלה בחצי האי ערב זה מול זה. סוכן בריטי נשלח לכל אחד מן המחנות. סט גון פילבי עבד עם בית סעוד ואילו לורנס איש ערב היה איש הקשר עם ההאשימים. כבר ב-1906 החלו הסעודים להתאושש מהתבוסות של העבר והביסו את יריביהם במערב, ממלכת אבן רשיד, ובניגוד להאשימים שמרו על ניטרליות במלחמת העולם הראשונה.

ולמרות זאת, הבריטים השאירו את ההאשמים חסרי הגנה, כאשר בשנת 1924, היה ברור ליורשו של מקים השושלת, בנו, עבד אל-עזיז אבן סעוד, כי הדרך פתוחה להשתלטות על החג'אז. ואכן צבאו כבש בקלות יחסית צבאו את מכה ומדינה. הסיבה העיקרית שהמערכה הצבאית התנהלה בקלות יחסית, הייתה בזכות הצבא המיוחד שאבן סעוד הקים. הגרעין הקשה של הצבא היו יחידות ה"אחוואן" ("האחים") – אלה היו בני שבטים שהפכו לחיילים באמצעות אינדוקטרינציה דתית בצבא דתי ולהטם הוא זה שהביא לנצחנות הצבאים והשתלטות על מה שהיום היא ערב הסעודית. (נלחמו בחניתות וחרבות מול צבאות עם נשק מודרני במלחמת של הטרדות של צבא גרילה).

המדינה הסעודית התייצבה בשנת 1930 ועבד אל-עזיז מת בשיבה טובה בשנת 1953.כל ששת בניו שלטו אחריו זה אחר זה, סעוד, שלדעת אחיו לא הגיעה לו המלוכה והם הדיחו אותו כבר בשנת 1964; אחיו פיצל ששלט עד שבן דוד ממורמר רצח אותו בשנת 1975 (אנו זוכרים אותו כאחד ממנהיגי אמברגו הנפט שלאחרי מלחמת 1973). ואולי כאן המקום לדבר על הנפט הסעודי.

אחרי שהתגלה הנפט הייתה זו החברה האמריקאית סטנדרט אויל שקיבלה את הזיכיון לנפט מבית סעוד בשנת 1921, אם כי נפט בכמות מסחרית התגלה רק בשנת 1938. בשנת 1944 נוסדה חברת ARAMCO (ARAB AMERICAN OIL COMPANY) אשר חלקה חצי מהתמלוגים עם הממלכה הסעודית. בשנת 1976 החליטה סעודיה להלאים את הנפט (מה שגרם לימין האמריקאי, וגם להנרי קיסינג'ר לפתח את הרעיון שמידה ואספקת הנפט לארצות הברית תהיה בסכנה, יש להכין כוח משימה צבאי מיוחד להשתלטות על שדות הנפט.

הבה נחזור לשושלת. את פיצל החליף חאלד ששלט עד 1982. לראשונה מתעצבת בתקופתו, אופוזיציה של ממש משני כיוונים. במזרח החלה תנועת התקוממות של המיעוט השיעי שהרגיש מקופח ובמרכז הממלכה תנועה פונדמנטליסטית ביקשה להשתית משטר אדוק עוד יותר על הממלכה. התנועה הזו השתלטה, על המסגד הגדול במכה בשנת 1979 במבצע שזכה לסיקור עולמי. עד להדחתו עסק ח'אלד במאבק מול הכוחות השמאל ואוהדי הנאצריזם בתימן (עלייה נדבר בהרצאה הבאה). כשמערכה זו הסתיימה האתגר לשלום המשטר בא מבפנים. האסלאם הפוליטי הרדיקלי התחזק בסעודיה בשל התמיכה שקיבל מסעודיה וארצות הברית באפגניסטן, שם ביקש המערב לחזק אותו כתנועת התנגדות לכיבוש הסובייטי. התמיכה הסעודית הזו עודדה את אוסמה אבן לאדן להקים את אל-קאעידה, ארגון שבסופו של הוא הפנה כנגד הברית שעזרה לו לקום.

בתקופת יורשו של חאלד, מלך פאהד, הפכה סעודיה ליצרנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. פאהד סיכן את כסאו כאשר נכנס לברית עם ג'ורג' בוש האב כנגד סדאם חוסיין ואיפשר לחיילים אמריקאים להשתמש בסעודיה כבסיס קדמי לפעולותיהם הצבאיות במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991. המחתרת האיסלמית נעשה אלימה יותר וזאת גם בשל רצונו של פאהד להגיע לשלום עם ישראל. הוא יזם את יזמת השלום הערבית (שבחריין, האמירויות וסודאן הפרו לאחרונה) בשנת 2002 שישראל דחתה מכל וכול (הצעה לשתי מדינות).

עבדאללה אחיו ירש אותו בשנת 2005 והיה לראשון הרפורמטורים שהחליש טיפה את השלטון האבסולוטי. כשעבדאללה נפטר עלה לשלטון המלך הנוכחי סלמאן (ויורש העצר הידוע מוחמד בן סלמאן) ששולט הלכה למעשה (אם כי למשל המלך סלמאן הוא זה שחוסם נורמליזציה עם ישראל).

יש בסעודיה חברה אזרחית והיא ניסתה להרים ראש בזמן האביב הערבי. בלוגרים ופעילים נענשים קשות על ניסיונות לבקר את בית המלוכה. עדיין רמת החיים של מיליוני אנשים בסעודיה היא גבוהה יחסית ומשמרת את יציבות המשטר. יורש העצר הנוכחי פגע ישירות בשתי קבוצות חשובות בממלכה: האליטה הכלכלית וחכמי הדת. קשה להאמין שהן יפעלו באופן נמרץ להפלתו. משבר כלכלי והתרחבות המחאה החברתית יכולים להביא לנפילתו של בית מלוכה, אירוע שיכול לעורר אפקט דומינו בכל המזרח התיכון כולו ולערער על מעמדן של ארצות הברית, ישראל ובעלות בריתם ובשל כך גם להשפיע על הנושא הפלסטיני.