מקור השם מן המילה הערבית אסווד (שחור), אל בלאד אלסודאן, ארץ השחורים; שם שבעבר התייחס לחלקים רבים של אפריקה. במובנים רבים החלוקה הקבוצתית בסודאן לא השתנה במשל שנים רבות: חלוקה דתית, עדתית ושבטית. וקיימת גם חלוקה גיאוגרפית. הנילוס הכחול (מאגם טאנה באתיופיה) מתחבר עם הנילוס הלבן בחרטום. מזרחה לנילוס הלבן ודרום לו סודאן האפריקאית; מערבה וצפונה סודאן הערבית. כמו בכל מקום בעולם הערבי ובאפריקה זהויות נשמרו וחיו זו ליד זו, מדינת הלאום כפתה זהות אחת על קבוצות רבות.

ההיסטוריה קדומה של סודאן קשורה לזו של מצרים העתיקה. כמו שאר האזור שצפונה ומערבה לה, חלקים של האוכלוסייה תחילה התנצרו ולאחר מכן התאסלמו; אם כי חלק נותרו שבטים פגאניים. ככל שאתה מצפין בסודאן אתה נתקל בחברות שהתאסלמו וככל שאתה מדרים בחברות שהתנצרו. בעבור השנים הצפון הערבי והמוסלמי התחזק על חשבון הדרום האפריקאי והנוצרי תהליך שהגיע לשיאו בשנת 1500.

התהליך הזה הגיע לשיאו עם הקמת שושלת הפונג' (אשר חלוקות הדעות לגבי מוצאם: החוקרים סבורים שהם הגיעו עם התורכמנים ממרכז אסיה מימי הביניים המוקדמים ואילו הם עצמם טענו כי שורשיהם בחצי האי הערב עוד בטרם בוא האסלאם). במאתיים הראשונות של שלטונם הנהיגו הפונג'ים משטר נינוח אסלאמי שאפילו התיר שתיית אלכוהול מנהגים פגאניים). בשנת 1700, עלתה לשלטון משפחה שמרנית יותר והצהירה על ערבייתה המוחלטת אך לא הצליחה להטיל מרותה על דארפור וכורדופאן (שני האזורים שהיום חלק ממדינה עצמאית שנקראת דרום סודאן, ובעבר הלא רחוק שדה קרב עקוב מדם של מלחמת אזרחים בין הצפון לדרום; בין אוכלוסייה ערבית מוסלמית מול אוכלוסייה אפריקאית ברובה נוצרית). הדרום עצמו אגב לא היחידה הומוגנית גם הוא היה מפוצל שבטית לאורך השנים.

השליט המצרי, מוחמד עלי, הביס את הפונג' בתחילת המאה ה-19. זו התקופה שבה צמחה תפיסה אידאולוגיה בקרב הפוליטיקאים המצרים ובני בריתם בסודאן שניתן לכנותה "אחדות עמק הנילוס" (הכיבוש החל בשנת 1821). אך השלטון החדש לא הצליח להטיל את מרותו על הדרום אשר כונה "אקווטוריה" ועל כן הבריטים ניהלו אותו כקולוניה נפרדת ונתנו יד חופשית למיסיונרים לנצר את האוכלוסייה המקומית.

מול הכיבוש הזה עלה כוחו של מנהיג דתי מקומי בצפון בשנת 1881. היה זה מוחמד אחמד שהכריז על עצמו כ"מהדי" (המונחה). בקרב המוסלמים, שיעים וסוניים, יש כאלה המאמינים שלמרות שמוחמד היה "חאתם אל-נביין" (אחרון הנביאים), יופיע מושיע שיציל את העולם מצרותיו ובעקבותיו תשרור ממלכת אסלאם צודקת ומוסרית (מזכיר במידה מסוימת את התפיסה המיליאנרית בקרב הנוצרים ובשני המקרים יש סימנים מעידים דומים המבשרים את הופעת המשיח החדש במקרה של האסלאם או שובו של הישן במקרה של הנצרות). ה"מהדי" לרוב הופיע בקרב המיעוטים השיעים שסבלו מדיכוי סוני. ה"מהדי" גם יכול להופיע ולהיעלם אם העולם לא היה מוכן להופעתן (כך מסבירים את היעלמותו של האימאם והמנהיג השיעי מוסא צדר בדרום לבנון).

מוחמד אחמד ותומכיו האמינו כי הוא האיש ובשם האמונה הזו הוא הצליח לאחד את השבטים שהתאסלמו במערב ומרכז סודאן. תומכיו נקראו "אנצאר", כשם תומכי הנביא בתחילת האסלאם (ועד היום הם קיימים כמפלגה פוליטית שנקרית "אל-אומה"). לדעתי הצנועה, הוא היה אבי הלאומיות הסודאנית וביקש לסלק שלטון זר וצבאו כבש את חרטום מידי הבריטים והמצרים בשנת 1885. הבריטים כבשו מחדש את העיר, טבחו ב"אנצאר" והרגו את המהדי. יורשו קרא לעצמו החליף שהחליט תחילה להקים ממלכה שכללה גם חלק מאתיופיה וכשהתחזק האמין שיש ביכולתו לכבוש את מצרים אך נפל במערכה הזו וסודאן חזרה לשלטון אנגל-מצרי.

בשנת 1898 בריטניה החליטה לחזק את השליטה על הארץ ושלחה לשם את לורד קי'צנר ומינתה אותו כמשנה למלך (מעמד דומה לנציבים הבריטיים בהודו ומצרים). בפועל, פרושו של דבר היה שלמצרים לא היה כל חלק בשלטון. עיקר המאבק הבריטי היה נגד מעצמות קולוניאליות אחרות. בלגיה ביקשה להתפשט מזרח מקונגו והצרפתים ששלטו בכל אזור שכולל היום את המדינות ניז'ר, צ'אד ומאלי (ואשר הם כינו כ"מערב סודאן"), ביקשו לספח את סודאן לאימפריה הצרפתית באפריקה. בעיירה קטנה בשם פשודה נתקלו שתי יחידות קטנות, בריטית וצרפתית זו בזו (סמוך לגבול שבין אתיופיה לסודאן). מצאו את פשודה במפה למטה.

התקרית הזו כמעט הביאה למלחמת עולם בשנת 1899 אבל זו נמנעה והביאה בסופו של דבר ל"הסכמה הלבבית" של 1904 שבה חילקו צרפת ובריטניה את אפריקה ביניהן.

בשנת 1920 בריטניה הפרידה את סודאן ממצרים בשני אופנים. היא בנתה מעבר גבול של ממש בין סודאן למצרים (פרויקט שעורר כעס גדול בקרב זרם אידיאולוגי חשוב במצרים שנקרא "תנועת אחדות עמק הנילוס" ןאשר ראה בצפון סןדאן לפחות חלק בלתי נפרד ממצרי). בריטניה ניהלה את הדרום כיחידה נפרדת ובזיכרון הקולקטיבי האימפריאלי דרום סודאן נחשבת לסיפור הצלחה קולוניאלי בשל ההיטמעות של הבריטים בתרבות המקומית (לא מעטים מהם בחרו להישאר גם אחרי העצמאות). בפועל המציאות הייתה פחות ורודה. עד לבואם של הבריטים שמונה קבוצות תרבותיות בדרום חיו זו ליד זו. הבריטים ניסו בשיטת ה"הפרד ומשול" ליצור שתי תנועות פוליטיות בסודן שיכילו את כל הקבוצות האתניות והתרבותיות ושאפשר יהיה להפעיל אחת נגד השנייה. במקור התנועות הללו היו שני זרמים דתיים שונים. האחד היה זרם סופי (הסופים מחולקים למסדרים ובמקרה הזה היה זרם ששיך למסדר החאתימיה) והשני נשאר נאמן לרעיון המהדי וה"אנצאר" שהזכרנו אותם קודם לכן. הראשונים הפכו ל"מפלגת האחדות הדמוקרטית" והשניים ל"מפלגת האומה".

בהשוואה היסטורית בכל זאת ההשקעה הבריטית בצפון הייתה גדולה יותר מזו בדרום ועל כן נותרה כארץ ערבית עם קשרים חזקים למצריים. עם נסיגת בריטניה בשנת 1954, התמרד הדרום והחלה מלחמת האזרחים הראשונה (תנועת שחרור בדרום תבעה דרום עצמאי). אבל המרד נכשל וסודאן הוכרה כעצמאית בסוף 1955. הממשלה בצפון הבטיחה אוטונומיה לדרום ולא קיימה הבטחה זו ועל כן מלחמת האזרחים נמשכה עד 1972. הפרק הנורא הוא בתחילת המרד, כאשר המורדים טבחו באלפי פקידים מהצפון ובני משפחותיהם. אבל גם השלטון וצבאו לא היו נקיים מפשעי מלחמה בסכסוך הדמים הזה.

את סודאן בימים ההם הובילה מפלגה בשם "מפלגת האחדות הלאומית" בראשות אסמאעיל אל-אזהרי. בראשותה תפקדה כמדינה דמוקרטית ופרלמנטרית עד שנת 1958. באותה שנה פרצה ההפיכה הצבאית הראשונה בראשות גנרל אברהאים עבוד. כאן מתחיל דפוס מעניין בהיסטוריה של סודאן: החברה האזרחית מדי פעם באומץ רב מכריחה את הצבא להחזיר את השלטון. כך קרה לראשונה במקרה של עבוד. עבוד הבטיח להחזיר את השלטון לאחר שייצב את הכלכלה והמדינה ולא התכוון לעשות כך. בשנת 1964 פרץ מרד עממי שהכריח אותו לעשות זאת ולוותר על כסאו. אמנם המשטר חזר להיות דמוקרטי אבל לא הצליח לטפל בבעיות של עדתיות, כלכלה רעועה ובעיקר מרידות על שבטים בדרום ובמזרח. המצב הזה חיזק מאוד את האסלאם הפוליטי בסודאן שהגיע לשלטון באופן דמוקרטי וחוקק חוקה ברוח הדת (1968). כך שלמעשה הייתה זו התיאוקרטיה הראשונה המודרנית לפני אירן.

בשנת 1898 בריטניה החליטה לחזק את השליטה על הארץ ושלחה לשם את לורד קי'צנר ומינתה אותו כמשנה למלך (מעמד דומה לנציבים הבריטיים בהודו ומצרים). בפועל, פרושו של דבר היה שלמצרים לא היה כל חלק בשלטון. עיקר המאבק הבריטי היה נגד מעצמות קולוניאליות אחרות. בלגיה ביקשה להתפשט מזרח מקונגו והצרפתים ששלטו בכל אזור שכולל היום את המדינות ניז'ר, צ'אד ומאלי (ואשר הם כינו כ"מערב סודאן"), ביקשו לספח את סודאן לאימפריה הצרפתית באפריקה. בעיירה קטנה בשם פשודה נתקלו שתי יחידות קטנות, בריטית וצרפתית זו בזו (מצאו את פשודה במפה סמוך לגבול שבין אתיופיה לסודאן). 

קצין צעיר בשם ג'עפר נומיירי הוביל את האופוזיציה לתיאוקרטיה זו וביצע הפיכה צבאית בשנת 1969. הוא מינה עצמו ראש ממשל ואסר על קיומו של משטר פרלמנטרי. נומיירי היה אישיות מעניינת. מקורות השפעה האידיאולוגיים שלו היו נעוצים עמוק בשמאל הסוציאליסטי ומרבית מאנשיו היו מרקסיסטים ידועים בסודאן. כאשר הם גילו שהשליט החדש לא עסק, כפי שהבטיח, ברפורמה חברתית וכלכלית, בעזרת המפלגה הקומוניסטית בצעו הפיכה משלהם ביולי 1971. אבל היא הייתה קצרת מועד ונומיירי חזר לשלטון והשיג השיג אחד חשוב: הוא הביא לקץ מלחמת האזרחים הראשונה.

נומיירי, למורת רוחה של המפלגה הקומוניסטית, פנה לאחר שובו לשלטון למערב והסכים לתנאי קרן המטבע הבינלאומית והנהיג משטר קפיטליסטי בסודאן. כמו בכל מקום בעולם הערבי גם כאן הבנק הבינלאומי וקרן המטבע העולמי שחקו אותו תפקיד. המוסדות הללו הלוו כסף רב למשטר וייעצו להשקיע אותו במיכון ותיעוש (בחברה שהיא ברובה כפרית וחקלאית); ההשקעה בוזבזה והמדינה הייתה חייבת להחזיר את הריבית לפחות לנושים הבינלאומיים. אלה דרשו כעת כלכלה שמיועדת להחזרת חוב (מזכיר לנו את תביעות גרמניה מיוון במשבר של 2008). במקביל תעשיית הנשק המערבית מכרה נשק שסודאן לא הייתה זקוקה לו במחירי עתק. באותם שנים רק ישראל ומצרים קיבלו יותר נשק מן המערב; בתמורה דרשה ארצות הברית שינתן לה להקים בסיס קדמי של הסי.אי.אי לפעולתו של ארגון זה באפריקה.

המפלגה ואנשי אופוזיציה אחרים ניסו להפיל את נומיירי שוב. הפעם עיקר האופוזיציה באה מהצפון מנכדו של המהדי, ראש "מפלגת האומה" נומיירי הציע לו שלטון משותף והבטיח לשחרר אסירים פוליטיים. "האומה" דרשה וקיבלה חופש להרחיב את השליטה של הדת במרחב הציבורי בכל סודאן. צעד זה גרר מרידה חדשה בדרום. השלטון המרכזי הצליח לפייס לזמן מה את ההתקוממות שם על ידי הגבלת ההדתה לצפון.

אבל שלטונו של נומיירי המשיך להיות רעוע. רעב גדול פקד את מערב סודאן בשל בצורת בתחילת שנות השמונים. משטרו של נומיירי ניסה להסתיר את העובדה הזו מהעולם. אבל זה לא מנע את ההתחזקות תנועת ההתנגדות בתוך המדינה. השמאל הצליח ליצור אחדות של ארגוני עובדים בדרום ובצפון והביא להקמתה של תנועה עממית שבסופו דבר הדיחה את נומיירי בשנת 1985.

הצבא והשמאל שוב שתפו פעולה ועלו לשלטון. אבל הפעם הלקח נלמד והמהפכנים צרפו כוחות רבים אחרים והקימו ממשלת אחדות עם כל המפלגות. ניסוי שחבל שלא הצליח לפשר בין מסורת למודרניות, בין חילוניות לדתיות בין דרום לצפון ואשר כשל בעיקר בגלל השחיתות השלטונית. גם הלחץ של קרן המטבע לפגוע בסובסידיות לא עזר לכלכלה להתאושש והדרום שוב חלם על עצמאות. זה הרקע לעלייתו של עומר על-בשיר בשנת 1989 בעזרת הפיכה צבאית שלווה .אל-בשיר היה שליט דיקטטור שהכריז על עצמו כנשיא ב 1996 והיה המועמד היחידי בבחירות באותה שנה (ורק למפלגתו היה מותר לרוץ).

בשיר ניהל מלחמה אכזרית כנגד הדרום וכתוצאה מכך 4 מיליון אנשי הדרום הפכו לפליטים (מספר קטן מהם בסופו של דבר הגיע גם אלינו). העיר ג'ובה בדרום הפכה למחנה פליטים ענק. המלחמה בדרום נמשכה עד שצצה שם תנועה חדשה של מרד, מאורגנת יותר, ואשר חומשה בין השאר גם על ידי ישראל. גם התנועה וגם הממשלה ביצעו פשעים קשים נגד האוכלוסייה האזרחית והרעב קשה פגע בכולם. אבל יש אור בקצה המנהרה בזכות המעורבות של ארגון מדינות אפריקה החל משנת 2000. הוא הצליח להביא לסיום הקרבות וכפה על בשיר להיכנס למשא ומתן עם הדרום.

הסכם שלום נחתם בניירובי ב-2005. שש שנים של אוטונומיה משאל עם ואז עצמאות. עד לאותו הסכם בשיר הפך את סודאן לתיאוקרטיה אסלאמית וזאת תוך כדי התחברות לאיש דת חשוב מאוד, חסן תוראבי, איש "האחים המוסלמים" וכמו באירן הם הוא ניסה להשתית רפובליקה דתית (המשטר גם סיפק מקלט לאל-קעידה ותמך תמיכה ישירה בחמאס). בתגובה ארצות הברית הפציצה כמה פעמים מטרות בסודאן כולל הפצצה של מפעל תרופות (מפעל שיפא – שהביא להפסקת ההפצצות).

פרט לכך התאפיין משטרו של בשיר בדיכוי ובעינויים של כל מתנגדיו. בתחילת המאה הזו, החל בשיר להחליש את הכפייה הדתית, בעיקר בשל חששו מכוחו הגובר של תוראבי, אותו בסופו של דבר זרק לכלא. הלחץ הבינלאומי על בשיר הלך וגבר ובשנת 2009 בשיר הוא הוכרז כפושע מלחמה על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי והדרום זכה להכרה בינלאומית כמדינה עצמאית בשנת 2011.

האביב הערבי הגיע באיחור לסודאן. למעשה רק בשנת 2019 פרצו הפגנות המוניות כנגד העלאת מחירי המזון והושמעה הדרישה להפלת המשטר דיקטטורי של בשיר. המפגינים לא הורתעו מגל מאסרים המוניים וירי חי על המפגינים. באומץ לב נדיר המפגינים התיישבו אל מול המטכ"ל הסודאני ולא זזו משם ולבסוף שכנעו את מפקדי הצבא להתערב כנגד אנשי הביטחון של הנשיא. בסופו של יום, בשיר הודח והצבא קיים את הבטחתו לשלטון אזרחי ומעביר אותו לאישיות שמזכירה את רפיק חרירי הלבנוני: כלכלן בשם עבדאללה המדוק אשר מוביל את שינוי המשטר והכלכלה בעזרת ארצות המפרץ.

בימים אלה סודאן בדרך לדמוקרטיזציה אך ללא פתרון לשאלת הדרום ועל כן המשטר החדש רוצה קשר חזק יותר עם ארצות הברית, אשר בימי בשיר כללה את סודאן ברשימת מדינות תומכות הטרור. הדרך לשם עוברת מתברר בימי טארמפ דרך נורמליזציה עם ישראל. המשטר יסכים לכך, החברה האזרחית מן הסתם תגיב בדומה לזו בירדן ובמצרים – חוסר נכונות להשלים עם ישראל כל עוד אין פתרון שמקובל על הפלסטינים.