אנחנו נתחיל בתעלומה. כיצד ייתכן בשנת 2021 שמדינת הי-טק, מעצמה צבאית וזו המכונה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" עדייו נאבקת על לגיטימציה בינלאומית?

הלגיטימיות הזו לא הושגה, אבל היא מתוחזקת בגלל קואליציה עוצמתית שתמכה בציונות מתחילת דרכה ועדיין תומכת בה היום (היא מצליחה לא בגלל נימוקים מוסריים, אלא בגלל עוצמה כלכלית ופוליטית). ההצלחה של הקואליציה הזו בתחזוק הלגיטימיות היה לה חלק חשוב בנכבה של הפלסטינים בשנת 1948 ובאסון המתמשך (כפי שקוראים לכך הפלסטינים "אל-נכבה אל-מסתמרה").

המאבק על הלגיטימיות המוסרית החל כבר במחצית המאה ה-19 כאשר הרעיון של מדינה יהודית בפלסטין הוצע על ידי תיאולוגים נוצרים אוונגליסטים, עוד בטרם הפך לרעיון מכונן בקרב פעילים יהודים במזרח אירופה.

עד ל-1830 לערך אפשר למצוא התבטאויות תיאולוגיות שמנבאות את הקשר שבין שיבת היהודים, לחזרתו של ישו, תחיית המתים ותחילתו של עידן אנושי חדש. אבל זו לא הייתה תוכנית פוליטית. חזרת היהודים הייתה סימן לבואו של העידן החדש.

הלובי הופך להיות פוליטי בשנת 1830 כאשר לובי אחר צומח: כזה שמטיף לצרופה של פלסטין לאימפריה הבריטית (המדיניות הרשמית בלונדון עדייו היא שמירה על שלמות האימפריה העות'מאנית כדי לא להביא למלחמת ירושה של כל בכל באירופה) וזאת בעקבות כיבוש הארץ על ידי שליט מצרים, מוחמד עלי בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה שאמנם הודחק בחזרה למצרים בשנת 1840, אבל שכנע חלק מהמדינאים הבריטים שסופה של האימפריה, או לפחות שלטונה בארץ, קרוב לקיצו. תומכים רבים יותר, וחשובים יותר, מצטרפים ללובי כאשר נחפרת תעלת סואץ ובשנת 1875 נרכשת על בריטניה וכמו כן אחרי שבריטניה כובשת את מצרים בשנת 1882, הופכת הארץ לנכס אסטרטגי כחייץ שיגן בעתיד על תעלת סואץ (הדרך העיקרית לפנינה שבכתר האימפריאלי הבריטי – הודו).

הלובי הנוצרי מאותו רגע מבקש לבנות חזון לא רק של פלסטין בריטית אלא פלסטין יהודית. המניע שלו היה דתי – משום שחזון כזה יאפשר את שיבת היהודים ואת מימושה של התוכנית האלוהית. ללובי הזה, כפי שמספרת לנו אניטה שפירא, הייתה השפעה על היווצרותה של הציונית היהודית בסוף המאה התשע עשרה.

בסופו של דבר, כאשר בריטניה נושאת ונותנת עם צרפת על חלוקת השלל, אפילו בטרם הסתיימה מלחמת העולם הראשונה (במסגרת הסכם סייקס-פיקו), השיקולים האסטרטגיים השתלבו באלה הדתיים והתוצאה היתה הצהרת בלפור, ההישג הגדול ביותר של הלובי הציוני באותם שנים.

לידתו של לובי ציוני יהודי בסוף המאה התשע עשרה, ובעיקר המעבר של המנהיגות הציונית לבריטניה (בקונגרס השישי הציוני בשנת 1900) ותחילתה של קולוניזציה ציונית בארץ עצמה בשנת 1882, תרמו אף הם להצלחתו של הלובי להביא בסופו של דבר להצהרת בלפור. התומכים הנוצרים הדתיים או החילוניים כעת יכלו לתמוך בפרויקט ברור יותר.

תרומה נוספת הייתה המעבר של רעיונות הלובי הנוצרי הציוני מבריטניה לארצות הברית. הרעיונות האלה השפיעו על אנשים חשובים מאוד בארצות הברית: נשיאים, שופטים עליונים ובעיקר כוכבי העל בין המטיפים האוונגליסטים. מספר לא קטן מהם הם אנטישמים – אנשים שלא רצו הגירה יהודית נוספת לארצות הברית ובעזרת הרעיון הזה ימנעו מיהודים לבוא לארצות הברית, יעזרו ליהודים המסכנים ברוסיה ואולי אף יקבלו את היהודי היחידי שרצו – ישו.

הנוצרים הציונים משני צדי האוקיינוס גם תרמו תרומות אחרות: הם קראו לארץ ולעם "ישראל" עוד בטרם השם אומץ בתנועה היהודית והם היו הראשונים שהפיצו את המיתוס של "עם ללא ארץ המגיע לארץ ללא עם".

ניתן לקרוא למאה ה-19 כשלב הראשון בעבודת הלובי. השלב השני הן השנים שהובילו להצהרת בלפור. המנהיגות הציונית, תחילה הרצל ולאחר מכן חיים וייצמן מאמינים כי יש צורך בלובי חזק כדי לבסס את הצידוק המוסרי לקולוניזציה של פלסטין. וזאת בגלל שהתנועה הציונות הופיעה בעיתוי לא נוח: בסוף עידן הקולוניאליזם. לכן יש צורך להסביר לבעלים הבאים של הארץ, הבריטים, מדוע פלסטין לא תהיה פלסטינית. למרות שהבריטים כבשו את מצרים בשנת 1882, הם לא טענו שמצרים אינה מצרית או לא תהייה כזו בעתיד.

שכנוע כזה לא קורה מעצמו ויש לשכנע אנשים שהם מעבר לקבוצה הנוצרית ציונית. היה גם צורך בהסבר שכזה משום עד 1917, גם הרצל וגם וייצמן לא ראו בקהילות מערב אירופה כיעד להגירה יהודית לפלסטין. בשלב ההוא הציונות הייתה פתרון ליהדות מזרח אירופה ותו לא. הדברים עולים בברור בשיחה בין חיים ויצמן ללורד בלפור בפרוטוקול שנמצא היום בארכיון הבריטי. יהודים אנגלים יישארו אנגלים וגם הם אינם רוצים שיבואו יהודים רבים ממזרח אירופה לאנגליה. הרצל טען טענות דומות בשיחות עם שועי גרמניה כשניסה לשכנעם לתמוך בציונות.

בלפור היה אנטישמי ללא כחל וסרק. הוא העביר חוק ב-1905, "חוק הזרים" שמטרתו העיקרית הייתה למנוע מיהודי רוסיה להגר לבריטניה. בשיחתו עם וייצמן הוא התפאר בידידותו עם קוסימה, אחותו של המלחין האנטישמי ריצ'רד וגנר. וייצמן אף הוא חשב שהאנטישמיות מבית מדרשו של וגנר לא כוונה ליהודי גרמניה או בריטניה.

מכאן שבשלב ההוא הפרויקט הציוני מוצג לממשלה הבריטית כחזון של פלסטין בריטית ויהודית מזרח אירופאית. ההצלחה לשכנע את הבריטים הגיעה בשנת 1915. זה היה אחרי מאמץ גדול מאוד. בשנת 1900 הקונגרס הציוני הראשון על אדמת בריטניה נתן את האות לתחילת עבודה קשה של שכנוע באמצעות גוף שנקרה "הפדרציה הציונית האנגלית" שחיזרה אחרי כל חברי הפרלמנט שיתמכו בחזון המדינה היהודית בפלסטין, הבטיחה להם תמיכה במחוזותיהם ובמרומז הזהירה אותם מאי תמיכה (דהיינו אפשרות של תמיכה ביריביהם). שיטה שאומצה בהצלחה על ידי איפ"כ (AIPAC) בארצות הברית. וכך נוצרה קואליציה של פוליטיקאים שהאמינו שהם חבים את בחירתם לקול יהודי (שבפועל לא באמת היה קיים) וכאלה שבשל דתיותם תמכו בתנועה (חלק מהם לא רצו פלסטין מוסלמית).

מול הלובי קמה קואליציה יהודית אנטי-ציונית (מורכבת מאריסטוקרטים יהודים ממשפחות מונטגיו, רוטשילד ומלצ'ט) והקימו את "הליגה האנגלית האנטי-ציונית") משהחזיקה מעמד עד שנות העשרים אבל לא הצליחה לשנות את המדיניות. בכל מקרה כמעט כל אלה שהתנגדו, לא דיברו בשם הזכויות של הפלסטינים שזה בהחלט מוזר משום בדיונים על עתיד הודו או מצרים בכל זאת נשמעו גם טיעונים בזכות ההגדרה העצמית של העמים שחיו שם.

לעומת זאת כמעט ולא היה קיים לובי פלסטיני עד שנות השלושים. המנהיגות הפלסטינית, למעט יוצאים מן הכלל, לא האמינה כי המתיישבים שמספרם היה מועט ורובם היו עניים יוכלו באיזו שהוא אופן להוות סכנה קיומית לעם הפלסטיני. ההנהגה הפלסטינית במיוחד לא הפנימה עד כמה חזקה הקואליציה הבינלאומית שתעמוד לצד הציונות.

ובכל זאת, זו היא תקופה שבה מתמסדת התנועה הלאומית הפלסטינית. תחילה דרך הקמתן של אגודות "מוסלמיות-נוצריות" החל משנת 1918 שעד 1929 התכנסו כל שנה במה שכונה הקונגרס הערבי הפלסטיני.

הלובי הופך לחשוב מאוד בתקופת המנדט. יש דיון במיוחד בריטניה מתמשך ואינטנסיבי בעתיד פלסטין. בעוד התנועה הציונית הצליחה לבנות לובי משומן וחזק במיוחד בשנות השלושים של המאה העשרים ופעל להבטיח שהעמדה הבריטית לא תשתנה. הפלסטינים לא בנו מבנה מקביל והותירו בהרבה מקרים את השטח ללובי הציוני. וכך קורא בשנת 1930 שכאשר חיים ויצמן מגיע ללונדון, נפרש שטיח אדום ושועי בריטניה באים לקבלו באותו זמן כאשר משלחת פלסטינית בראשות המופתי, היא מתקבלת בתחנת ויקטוריה על ידי 3 זקנות שמנפנפות בדגל כלשהו (כנראה של המרד הערבי הגדול בשנת 1917) ומתקשה לפגוש את מקבלי ההחלטות.

וכך לא רק מאזן הכוחות בשטח שהיה לרעת הציונות קבע את עתיד הארץ אלא גם מאזן הכוחות בחוץ שנטה לטובת הציונות (כמובן במיוחד אחרי השואה, אבל גם לפנייה).

מאזן הכוחות השתנה בשנות השלושים של המאה העשרים, אבל עדיין התנועה הציונית נזקקה ללובי, גם כדי שהוא יאפשר לה בסופו של המנדט להקים לא רק מדינה יהודית, אלא גם מדינה יהודית ללא פלסטינים. ולמרות שהעולם ידע על הטיהור האתני שהחל בפברואר 1948, הלובי היה חזק דיו למנוע גינוי או איזו שהיא תגובה מן העולם. הקואליציה שעמדה לרשות התנועה הציונית , עומדת לצד מדינת ישראל גם היום והיוותה אז והיום איום קיומי על העם הפלסטיני.