ההרצאה האחרונה בסדרה על המזרח התיכון: תימן בין הדרום לצפון

כמו כל הארצות שביקרנו בהן, גם לתימן היסטוריה עתיקה עשירה אשר נדלג עלייה ונתחיל את ההיסטוריה המודרנית שלה במאה ה-19.

תימן בשל קרבתה למכה ומדינה הייתה מן הארצות הראשונות שקיבלה על עצמה את דת האסלאם. אבל האסלאם הסוני לא החזיק מעמד זמן רב זרם שהסתעף מן השיעה. הכת הזיידית שלטה בתימן למעשה עד 1962 וזאת מן המאה ה-9!

זייד היה נכדו של חוסיין בן עלי ותומכיו פיתחו גרסה תיאולוגית משלהם לאסלאם השיעי ובתימן, במיוחד בצפונה. שרשרת היורשים של זייד נקראו האימאמים (לא האימאם הרגיל שמוביל את התפילה) והם ירשו בעזרת משפחותיהם את המלוכה.

מאז המאה ה-16 תימן הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, אבל מאחר והייתה בשולי האימפריה, שליטיה יכלו פעמים תכופות להכריז על עצמאותם. המערב החל להתעניין, בעיקר בדרום תימן עם גילוי הקפה במאה ה-16. עיירת הנמל אל-מוחה הייתה נמל הייצוא החשוב ביותר של הקפה. עד לסוף המאה ה-18 היה זה מקור העושר של משפחה המלוכה האימאמית בתימן. מאתיים שנה אחר כך כבר ניתן היה להשיג קפה ממקומות אחרים וזולים יותר.

רוב הזמן הייתה זו המשפחה הקאסימית ששלטה אבל הייתה בסכסוך עם משפחות אחרות שלא היה רק מאבק על שלטון אלא גם נבע ממחלוקת תיאולוגית של ממש. הקאסימים דגלו בעיקרון "האג'תיהאד", ההתאמצות השכלית, כעיקרון מנחה בפרשנות הדת בעוד שמתנגדיהם דגלו כמו אבן עבד אל-והאב (ראו ההרצאה על סעודיה) בפרשנות מחמירה. כל מחנה החל להעזר בכוחות מבחוץ והסכסוך איפשר לאימפריה העות'מאנית לחזור ולשלוט ב

העות'מנים ניצלו את זה טוב ובשנת 1872 חזרו לשלטון שלטון ישיר בתימן. אבל זו כבר סוף המאה ה-19 ועל כן לא נתפלא למצוא שם גם את בריטניה (במיוחד לאחר שכבשה את מצרים וסודאן בשנת 1882).

המאה העשרים נפתחה בחלוקה של תימן לאזורי השפעה. האימפריה העות'מאנית, עוד בטרם נפלה, הייתה אחראית לשבטים הסוניים בצפון, ושלטה ישירות בערים היפות של תימן. בהרים שלטו האימאמים הזיידים. בדרום הנמל של עדן היה בידי הבריטים ממחצית המאה ה-19 וכמו במקומות אחרים בדרך להודו, הוא נתפס בידי חברת הודו המערבית והפך למושבה שנותרה בידי בריטניה עד סוף שנות השישים של המאה העשרים. עדן תחילה הייתה תחנת פחם לספינות הקיטור בדרך להודו ואסיה ולאחר מכן בסיס לשמירת הנתיב הימי לאסיה שעבר דרך תעלת סואץ.

כאשר סוקרים את ההיסטוריה של תימן במאה העשרים יש להבדיל בין הצפון לדרום. גיאוגרפית למעשה לא מדובר בצפון ודרום, אלא במערב (הצפון) והמזרח (הדרום). המערב מחולק לאזור הררי ושפלתי. האזור ההררי לא היה ניתן לשליטה של ממש גם כאשר חזרו העות'מאנים לשלוט בצפון תימן. בשנת 1913, הם נאלצו להעניק אוטונומיה לאמאמים ההרריים. הקאסימים נותרו נאמנים לאימפריה עד נפילתה. עם נפילתה בשנת 1918, ראש השושלת, האימאם מחמוד יחיא, הכריז על עצמאות צפון תימן ובשנת 1926 על הקמת הממלכה התימנית הנבחרת, בערבית "אל-ממלכה אל-מותאוכליה אל-ימניה". קשה לתרגם את המונח "אל-מותוכל", הפרוש הטוב ביותר הוא הממלכה הנסמכת על הסמכות האלוהית.

מחמוד יחיא קבע כי הוא גם הסמכות הדתית העליונה וגם הריבון החילוני העליון. כמה מדינות בעולם הכירו בסמכותו עד ערב מלחמת העולם השנייה. הוא הרחיב את ממלכת הצפון אל תוך דרום תימן אבל נאלץ גם להילחם בתאבון הטריטוריאלי של אבן סעוד (בשנת 1934 בהסכם טאיף נקבע הגבול הסופי בין סעודיה לתימן). הניסיון לאחד את השטחים הדרומים (קרי המזרחיים) נתקע בהתנגדות הבריטית ועל כן חלק כגדול מדרום (קרי מזרח) תימן היה תחת שלטון בריטי.

הקאסימים הכריזו על צנעא כבירת הממלכה בשנת 1948 (לתקופה מסוימת הבירה עברה לעיר אחרת: תאיז), שנה אחרי שתימן התקבלה כחברה באו"ם בשנת 1947.

משנות השלושים של המאה העשרים, בית המלוכה התימני שלח את צוערי הצבא להתאמן בעירק, שם חלק מהם ספגו רעיונות מהפכניים שיביאו מאוחר יותר למרד כנגד השלטון האבסולוטי של הקאסימים.

כבר בשנת 1948 ניצני ההפיכה הגיעו כאשר מחמוד יחיא נרצח, אבל בנו אחמד הצליח לדבוק בשלטון. משטרו היה אבסולוטי פחות ונזקפה לזכות פיתוחה של הארץ. גם הוא נכשל בניסיון לצרף את דרום תימן לממלכתו.

שלטונו עדיין היה אוטוקרטי והקצינים הצעירים עם פעילים פוליטיים אחרים הגבירו את הלחץ על שלטון זה ודרשו רפורמות שלטוניות מרחיקות לכת (רבים מהם נשבו בקסמו של ג'מאל עבד אלנאצר ורעיונותיו). כדי להפיג את חששותיהם אחמד צרף את תימן כחברה נספחת לרפובליקה הערבית המאוחדת (האיחוד בין סוריה למצרים, 1961-1958).

אחמד הצליח למות בשיבה טובה בשנת 1962 ובנו מוחמד אלבדר תפס את מקומו. אבל הוא לא הספיק לחמם את כיסא המלוכה. קציני הצבא הנאצריסטים בראשות אחמד אל-סלאל (ראש המשמר המלוכני) תפסו את השלטון באותה שנה והכריזו בצנאע על הקמתה של הרפובליקה הערבית התימנית. הסעודים הגיבו בניסיון לכבוש את תימן ונאצר שלח את צבאו כדי להגן על תימן החדשה. אלבדר המודח זכה לתמיכה של הסעודים והירדנים והם המשיכו להכיר בו כשליט החוקי היחידי של תימן. נאצר הסתבך עם ישראל בשנת 1967 והסיג את צבאו לחצי האי סיני. המורדים נאלצו להתפשר על המלוכנים וסעודיה והגיעו למשטר של פשרה, שנותר רפובליקני ולא מלוכני ובעקבות כך סעודיה הכיר בתימן עצמאית בשנת 1970. וכעת העיניים היו נשואות דרומה.

לא העות'מאנים ולא התימניים הצליחו להוציא את עדן מידי הבריטים. עד 1937 מרביתה של דרום תימן היא תחת שלטון הודו הבריטית. ומאותה שנה היא מושבת כתר בזכות עצמה. הבריטים שלטו באופן ישיר בעיר עדן ואילו באזור הספר מסביב על ידי שבטים שהיו להם הסכמים נפרדים עם בריטניה ונכללו בפרוטקטורט הבריטי של עדן. ככל שהתגברה המעורבות הנאצריסטית והתפתחה הלאומיות התימנית, הבריטים הידקו את שלטונם גם על אזור ספר ובסופו של דבר הקימו את מדינת דרום ערב. עם עלית הקצינים לשלטון בצפון בשנת 1962, תנועת השחרור התימנית החלה לפעול ישירות במלחמת גרילה נגד הבריטים בעדן.

ואם אתם עוקבים אחרי הסדרה "הכתר" אתם זוכרים שכאשר הרולד וילסון, איש הלייבור, עלה לשלטון וביקש לפרק את מה שנותר מהאימפריה הבריטית, הוא כלל בתוכנית את פינויו של דרום תימן. וילסון ניסה לדחות קצת את הקץ ולהקים שם מדינת חסות בריטית תחת השם "דרום ערב" ודחה לתאריך לא ידוע את הפינוי הבריטי. ומלחמת הגרילה נמשכה. תנועת השחרור התימנית בדרום התפצלה לזרם מרכזי נאמן לצפון וזרם סוציאליסטי שתקף לא רק את הבריטים אלא גם את תנועת השחרור המרכזית.

המאבק הצליח והבריטים יצאו מעדן בשנת 1967. המדינה שיצרו, "דרום ערב", התפרקת ותנועת השחרור התימנית הראשית הקימה את הרפובליקה של דרום תימן. אבל תנועות השמאל התימני לא ויתרו והצליחו לתפוס את השלטון בשנת 1970 והכריזו על דרום תימן כרפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן. היה זה המקום היחידי שבו שמאל ערבי מוצהר תפס את השלטון. המודל הסובייטי אומץ כאן. פרושו של דבר קיומו של משטר חד מפלגתי, "המפלגה הסוציאליסטית התימנית" וקיום קשרים הדוקים עם ברית המועצות, סין, קובה וחזיתות השמאל הפלסטיניות שבאו להתאמן בדרום וזכו לתמיכה וסולידריות במאבקן.

ובכל זאת שני המשטרים חתרו לאיחוד. בין השנים 1972 ל-1979 היו מלחמות קצרות ביניהן, אבל הליגה הערבית התערבה באופן מוצלח בשני המקרים ונותרה השאיפה לאחדות.

אחרי שנים שבהן הדרום תמך בשבטים שמרדו בשלטון בצפון, בשנת 1980 עלתה לשלטון ממשלה בדרום שהתערבה פחות בענייני הצפון ואז מגעי האחדות עברו לשלב רציני יותר. אבל המגעים האלה נכשלו כמה שנים לאחר מכן והציתו מלחמת אזרחים בדרום וגם מאבקי כוח בדרום, בין שני ראשי מפלגת השלטון, עלי נאצר ואיסמעיל.

מלחמת האזרחים הפכה למלחמה עקובה מדם שהותירה 60000 הרוגים כאשר היא התעצמה בשנת 1986. ההלם מכך הוביל בסופו של דבר לאיחוד המקווה בשנת 1990. והוחלט על תימן מאוחדת עם הנשיא מהצפון (עלי צאלח) וסגנו מהדרום (אל-בדיח).

תימן המאוחדת הקימה משטר פרלמנטרי, דמוקרטי ורב מפלגתי. המדינה נוהלה על ידי ממשלות קואליציה ומבנה זה החזיק מעמד 4 שנים. שחיתות, תחושה של קיפוח של השמאל והדרום הובילו למלחמת אזרחים חדשה אבל פחות עקובה מדם שהסתיימה בניסיון חדש אחדות תחת משטר נשיאותי דמוקרטי.

הסיבה העיקרית למלחמת האזרחים בשנת 1994 הייתה המעורבות מסעודיה בצפון תימן, של הממסד הדתי הוואהבי בסעודיה שזכה להשפעה רבה בקרב אנשי הצפון במדינה המאוחדת. כאן שוב פוליטיקה ודת התערבו. הממסד הוואהבי הסעודי התנגד לתפיסות הבסיסיות הדתיות של ה"זיידים". בעוד תפיסתו הייתה נוקשה ובלתי מתפשרת, ה"זיידיה" הציעה תפיסה דתית רכה יותר.

ההבדל הדתי הזה תרם לגיבוש של תפיסה לאומית-אתנית של זהות דרום תימנית (לאו דווקא שיעית) שהתחזקה כל אימת שהיה חש שהממשלה בצנאע היא ממשלת בובה סעודית. הסעודים, לעומת זאת חששו שהתפיסה הזו תעודד את מתנגדי המשטר בסעודיה. משום שהזיידים הין פזורים ברחבי תימן הם נמצאו גם על הגבול הסעודי כמו גם בדרום. את ההתנגדות לסעודיה בתחילת המאה זו הנהיג, חוסיין אל-חוטי. החוטיים הם שבט חשוב בקהילה הזיידית אבל כאשר הפכו לתנועת התנגדות פוליטית הם משכו אליהם גם קבוצות סוניות בתימן. הניסיון לעצור אותו הביא להתקוממות החוטית הראשונה.

ארצות הברית אף היא נכנסה לתמונה. אל-קאעידה השתמשה בתימן כבסיס לפעולות נגד ארצות הברית כבר בשנת 2000, במבצע שכלל התקפה על משחתת אמריקאית. בעזרת ממשלת ימן יכלו האמריקאים לנהל את הצד האפל של מלחמתם "כנגד הטרור" על אדמת תימן. בעזרת השירותים החשאיים המקומיים ניהלו האמריקאים את מעצרם הלא חוקי של חשודים, עינויים והעברתם לגוואנטנמו.

בשנים האחרונות, האמריקאים הסיטו את תשומת ליבם מאנשי אל-קאעידה אל החוטים. ההתייחסות האמריקאית היא פשטנית למדי: זיהוי של אל-קאעידה עם החוטים והגדרתם כמיליציה פרו אירנית. למעשה, מדובר בתנועה פוליטית שמבקשת להקים משטר דמוקרטי, נקי משחיתות, שמכבד אוטונומיות דתיות, שנותן זכות הצבעה לנשים, כלכלה סוציאליסטית שוויוניות וסוף למעורבות מערבית.

המאבק הצבאי החל ב-2004 ולא הפסיק. הוא לא מנוהל רק מהדרום אלא גם מהצפון ובשנת 2009 המחתרת החוטית מתחילה לפגוע בכפרים ובסיסים בתוך סעודיה. המחתרת הזו עמדה מול קואליציה חזקה שכללה את ארצות הברית, בריטניה והאמירויות, ומנגד נשענה על סיוע אירני. מדי פעם שני הצדדים חתמו על שביתת נשק שלא החזיקה מעמד הרבה זמן.

המצב החמיר בכל תימן עם פרוץ האביב הערבי בשנת 2011. בתימן פרצה מחאה דמוקרטית, שלא על בסיס עדתי, שהתמזגה עם המאבק של החוטים שתמכו בה ללא סייג.

מיד אחרי האירועים שסימלו את תחילתו של האביב הערבי בתוניס בינואר 2011, 16000 איש הפגינו בצנאע ב"יום זעם" ונתקלו בצבא והמשטרה שגויסו על ידי הממשלה להפגנת נגד. החוטיים הפגינו בכל הצפון והתנועה הדמוקרטית בדרום. אבל ההפגנות הפכו למלחמת גרילה והחוטים השתלטו בכוח על מחוז צעדה (ראה במפה למטה), והכריזו על עצמאותם שם. המשטר של הנשיא אל-צאלח ניסה להיעזר גם בסעודיה ואפילו בגרעין של אל-קעידה ובמלחמה יחסית קטנה באזור נהרגו כמאתיים איש.

בסופו של דבר הנשיא הכל יכול של תימן צאלח נכנע לאביב הערבי והתפטר ונערכו בחירות חדשות בשנת 2012. עד 2014 החוטים משתלטים על אזור נוסף, אל-ג'וף (ראו במפה). בהפגנה רבת משתתפים, בשנת 2014, החוטים והתנועה הדמוקרטית השתלטו על צנאע. מולם התארגנה מחדש הקואליציה של ארה"ב, סעודיה, האמירויות וירדן ויצאו מלחמה כוללת. עוד לפני הקרבות שהחלו בשנת 2008 יצרו משבר נורא של רעב ובריאות והפכו את תימן למדינה הענייה ביותר בעולם הערבי. בעייה נוספת היא ששני הצדדים גייסו ילדים למאבק והחריפו בכך את הטרגדיה של תימן.

אבל לנו כיהודים קשה לגמרי להזדהות עם החוטיים. ראו את הדגל שלהם:

תרגום:

אללה אכבר

מוות לאמריקה

מוות לישראל

תבוא קללה על היהודים

והניצחון לאסלאם.

לא נעים

אבל לאחרונה היה שיח עם החוטים על הנושא הזה. בתימן יש כ-50 יהודים היום. מצד אחד יש דיווחים על התנכלות חוטית להם, מצד שני יש הכחשה גורפת של החוטים לקשר כלשהו עם הפעולות האלה ועיתונות המפרץ דיווחה על יהודים שלוחמים לצד החוטים. מי יודע, אולי יהיה דגל חדש בקרוב.