בהרצאה זו נתבונן במחצית הראשונה של המאה העשרים. במידה רבה היה זה אביב ערבי ראשון וגם הוא אכזב. על הסיבות לאכזבתו נעמוד בסוף ההרצאה. תחילה נאפיין באופן כללי את הרגע הזה בהיסטוריה של האזור ונתבונן לאחר מכן באופן פרטני יותר במדינות האזור.

התקופה הזו התאפיינה ביצירת איזון מסוים, לעומת המאה הקודמת, בין המערב למזרח התיכון. עדין אירופה חזקה יותר צבאית וכלכלית, אבל, היא מאבדת שליטה בתקופה הזו שמסתיימת במקומות רבים בעצמאות מלאה מהקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופאי. אבל האיזון החשוב ביותר שהופך את התקופה הזו לרגע חסד הוא בין הגות מערבית להגות מקומית.

עשרות הוגים, פעילים פוליטיים, מחנכים, עיתונאים סופרים ומשוררים יוצרים באופן אינטנסיבי, ומפרסמים בכל מקום אפשרי, הגות מקומית שממזגת את המורשת המקומית עם רעיונות חדשים שבאים מן המערב. בולטים תלמידיו וחברים של מוחמד עבדה, המופתי הגדול של מצרים שנפטר בשנת 1905 היה מהראשונים בין אנשי האשכולות המקומיים ששלטו בהגות והמחשבה האירופאים מחד, והיו ברי סמכא במסורת האסלאמית מאידך. בפרשנותו הדתית ובעיתונים שערך, הציע משנה ששמשה בסיס להגות לאומית שדרשה עצמאות בעולם הערבי משלטון האירופאי וגם הדגישה כי הדת אינה עומדת בסתירה לחירויות הפרט ולשווין בפני חוק אנושי מודרני.

תלמידיו ואנשי הדור הבא של המשכילים והפעילים נחלקו לשני זרמים עיקריים, אשר לכל אחד מהם היו גרסאות רכות וקשיחות. זרם חילוני ובתוכו נמצא אישים כמו קאסם אמין (שכתב שני ספרים פמיניסטיים בתחילת המאה שקראו לשיפור מעמדה של האישה בעולם הערבי והמוסלמי), לוטפי אל-סייד שייסד זרם מחשבה ליברלי ערבי, סאטע על חוצרי הסורי שחידד את רעיון הלאומיות הערבית (ואבחן כמו אחרים את ההבדל בין הזהות הכלל ערבית, אל-קאומיה, והזהות הלאומית המקומית, הוטניה), סעד זע'לול שיוביל את המאבק של מפלגת ה"ופד" במצרים שעלייה עוד נדבר), הסופר טאהא חוסיין ואנשי הצפון הנוצרים בוטרוס אל-בוסתאני ופראח אנטון ואחרים רבים. מדינה מודרנית, דמוקרטית, רפובליקאית או מלוכה תחוקתית הייתה משאת נפשם. היו ביניהם אנשי שמאל, חלקם הקימו מפלגות קומוניסטיות, אחרים סוציאליסטיות והיו בניהם שסגדו לקפיטליזם המערבי. בכל המקרים האלה הם יצרו גרסה מקומית של חילוניות, עצמאות ולאומיות. היו ביניהם דמוקרטיים וכאלה שהציבו את האומה מעל כל ערך. אבל דנו על הכול והציעו את הכול.

הבה נסייר שוב בפעם האחרונה בחלק ממדינות האזור בשנת 1950. בהרצאות הבאות נתמקד בשכנותינו. כרגיל נתחיל במרוקו. מרוקו היא ערב עצמאותה בשנת 1956. בשנת 1950 היא עדיין תחת שלטון צרפתי. במחצית הראשונה של המאה היא עברה תהליך מואץ של מודרניזציה, הופעת מפלגות פוליטיות, עיתונות יחסית חופשי, סיכול הבערות והגירה של זרים רבים לתוכה. העתיד נראה פה ורוד, כמו במקומות אחרים באזור.

גם תוניסיה זכתה לעצמאות בשנת 1956, כאשר בראש התנועה הלאומית עמד חביב בורגיבה הידוע. בשנת 1950, היו עדיין 100 אלף מתנחלים, בעיקר איטלקיים, בתוניסיה שתמכו בזמן מלחמת העולם השנייה במוסוליני וגרמו גם לרדיפת היהודים במלחמה. אבל כל זה היה מאחוריהם וגם פה הייתה תקווה לשחר חדש בעידן העצמאות.

אלג'יריה חיכתה זמן רב יותר לעצמאות. בשנת 1950, חמישית מהאוכלוסייה היו מתנחלים, רובם צרפתים, שכפו על ממשלת צרפת את המשך הכיבוש. בשנת 1954, שישה גברים צעירים ייסדו את חזית השחרור האלג'ירית (FLN) שתשמש השראה למאבק הפלסטיני. ומאותו רגע החלה מלחמת שחרור עקובה מדם שתסתיים בשנת 1962 וכמיליון אלג'ירים ישלמו בחייהם למען עצמאותם ושני מיליון הפכו לפליטים.

לוב בשנת 1950, היא ארץ שעברה טלטלות קשות מאז 1900. היא נכבשה על ידי איטליה בשנת 1911 והפכה לקולוניה שלה. בית המלוכה הסנוסי, ומנהיגים מקומיים כגון עומר מוכתאר (שהוצא להורג בשנת 1931) לא הצליחו לסלק את האיטלקים. בין שנת 1928 לשנת 1932 התגובה האיטלקית הייתה אכזרית במיוחד והתסיימה בג'נוסייד של כחצי מיליון לובים (תחת מגף צבאו של מוסוליני). השלטון הפשיסטי הותיר אחריו גם כמה תרומות חיוביות יותר – מערכת תעבורה מודרנית וכפרים חדשים. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות.

מצרים גם היא קרובה לעצמאות מלאה בשנת 1950. עד שנת 1908, היא הייתה תחת מושלתו של לורד קרומר, איש התנועה הפילוסופית התועלתנית שהאמין שהכלכלה המצרית צריכה לשרת את בריטניה (לתשלום חובות מצרים וכמאגר חומרי גלם, כמו כותנה, לתעשיית הטקסטיל בלנקסטר. וכך יצא שהמצריים שילמו מחירים גבוהים לתוצרים גמורים שניתן היה לייצרם במקום במקום לייבאם).

אירוע חסר חשיבות לכאורה בשנת 1909 נתן דחיפה משמעותית לתנועה הלאומית במצרים. זה קרה בכפר דינשאווי בדלתא. קבוצה של קצינים בריטים יצאה לצוד יונים, שהיו מאוד יקרים לתושבי הכפר. בהתגוששות על הנושא הזה נפגע קצין בריטי אחד, ומי נאשם בהריגתו הוצא להורג. הכעס על חוסר המידתיות חיזק את רגש הלאומיות והדרישה לעצמאות במיוחד בקרב הצבא והמשטרה המצריים.

אירוע משמעותי יותר היה הסירוב הבריטי לאשר למשלחת מצרית להשתתף בכינוס השלום בפריז בשנת 1919 ולהציג את תביעת מצרים לעצמאות. המשלחת (ופד בערבית) הפכה למפלגה שהובילה את התנועה הלאומית המצרית אל מול הבריטים ובית המלוכה, של משפחת מוחמד עלי שניסה למנוע, ללא הצלחה, את הפיכתה של מצרים למלוכה תחוקתית (המלך האחרון היה פארוק). כוח פוליטי אחר שעולה בין מלחמות העולם הם ה"אחים המוסלמים" שישפיעו על האזור כולו ויעצימו את כוחו של האסלאם הפוליטי כחלופה פוליטית.

בריטניה הציעה חוזה הגנה בשנת 1936 ששמר על השפעתה הצבאית לצד עצמאות גדולה יותר אבל לא היה בכך כדי לפייס את התנועה הלאומית. מלחמת העולם השנייה הזרימה כוחות בריטים נוספים למצרים ועל כל ההתנגדות לנוכחות בריטניה רק גברה. הכישלון הגדול במלחמת 1948, פגע ביוקרת מוסדות השלטון המצריים כולם ופתח את הדלת להפיכה של 1952. גם כאן הייתה תקווה למחצית שנייה של עצמאות ושגשוג.

פלסטין כמובן לא קיימת מבחינה פוליטית בשנת 1950; שנתיים אחרי הנכבה. במבט לאחור אלה היו 50 שנה שבהן ניסו הפלסטינים למנוע את האסון ונכשלו. זה החל במכתב לפרלמנט העות'מאני בשנת 1893 של כמה נכבדים והסתיים בהתנגדות להחלטת החלוקה של האו"ם. במחצית הראשונה של המאה העשרים, גם הלאומיות הפלסטינית נעה בין רעיון ה"קומייה" הפאן ערבי ל"וטניה", הלאומיות המקומית. ככל שהתחזקה התנועה הציונית כך נעשתה התנועה יותר וטנית. ההתנגדות הפלסטינית החלה באופן פעיל, בעיקר בהפגנות ושביתות, אבל גם לעיתים בפעולות אלימות בכמה גלים, כשבין לבין היו שנים שקטות שהעידו על מה יכול היה להיות לולא הציונות תבעה לעצמה את הארץ.

בשנים 1920, 1921, 1929 ובסופו של דבר במרד הערבי של 1936, ניסו הפלסטינים ללא הצלחה לשנות את המדיניות הפרו ציונית הבריטית. הבריטים דיכאו באכזריות רבה את המרד של 1936, והציעו הצעות לפשרה במסגרת ועדת פיל שמחד קבעו נוכחות ציונית פוליטית, שהפלסטינים לא יכלו לקבל, ומאידך הגבלות על עלייה ורכישת קרקעות, שהציונות סרבה לקבל. וכך מצאו עצמם הבריטים אחרי מלחמת העולם השנייה מול שתי תנועות התנגדות ולא פלא שבשנת 1947 החליטו לעזוב.

הבריטים העבירו את בעיית פלסטין לאו"ם (בעוד שבשאר מדינות המנדט השלטון הועבר אוטומטית). הפלסטינים התנגדו למעורבות האו"ם או ללגיטימיות של מעורבות הציונות בעתיד הארץ. וכך האו"ם קיבל את ההצעה הציונית לחלוקת הארץ והפלסטינים והליגה הערבית דחו אותה והכריזו על נכונותם למנוע בכוח את יישומה (פרט לשליט ירדן שבאופן סודי הסכים על סיפוח חלקים מהארץ לירדן תמורת השתתפות מוגבלת במאמץ הכל ערבי). האו"ם התעלם מהעמדה של הפלסטינים שהיו הרוב בארץ, וההתנגדות שלהם לחלוקת מולדתם סיפקה את התרוץ הנוח לטיהור האתני שישראל ביצעה במשך 9 חודשים בשנת 1948. כשהוא הסתיים, 750,000 פלסטינים הפכו לפליטים, מאות כפרים נמחקו ותריסר ערים רוקנו מתושביהן הערים. מעשה הטיהור עוד המשיך בשנת 1950 על גבול הלבנון ובוואדי עארה ועל האזרחים הפלסטינים הוטל ממשל צבאי אכזרי. על חורבות אדמתם ובתיהם נבנו יישובים ונטעו יערות קרן הקיימת.

צפונה לארץ בלבנון נקלטו מספר גדול של פליטים שיפרו את המאזן הדמוגרפי בין מוסלמים לנוצרים ועירערו הסדר פוליטי שבקושי החזיק מעמד. ההסדר הזה היה מבוסס על עיצוב הזהות הלבנונית במטבחם של מולידיה במאה העשרים. השפים האלה קדחו קדירה שלתוכה הכניסו מרכיבים כגון היסטוריה פניקית, נצרות, אסלאם סוני אבל מעט מאוד התייחסות למיעוט השיעי הגדול בלבנון. התרכובת הזו תפלה לרעה את השיעים ותחייב הגדרות מחודשות של מה היא לאומיות לבנונית בהמשך הדרך.

בכל מקרה העתיד נראה וורד גם כאן במחצית הראשונה של המאה העשרים. בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה (מאה אלף לבנונים מתו ברעב במלחמה). אבל אחרי שנכשל רעיון סוריה הגדולה, וצרפת של וישי הובסה במלחמת העולם השנייה, הדרך לעצמאות נפתחה וזו הגיעה בשנת 1943. החוקה שהתקבלה באותה שנה ביטאה את יחסי הכוחות בין העדות באותה שנה, אבל היה צורך לשנות אותה כמה פעמים כאשר המאזן השתנה (הצעירים היום בבירות מפגינים למען לבנון שאינה מבוססת על מפתח עדתי). על פי החוקה הנשיא מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני, יושב ראש הפרלמנט שיעי.

גם סוריה במחצית המאה השתחררה סופית מעול האימפריאליזם הצרפתי. כזכור פיצל ההאשימי גורש אחרי שנתיים כמלך סוריה הגדולה, אבל מלחמת העולם השנייה סילקה את הצרפתים מסוריה (בעוד שהמרד שהוביל הדרוזי, סולטאן אל-אטראש בשנת 1925 נכשל – פסלו מקשט את הכיכר במג'דל שמס). באופן מעשי סוריה עצמאית משנת 1946 כאשר המפלגה הגדולה, הגוש הלאומי, בראשות שוקרי אל-כוואתלי זוכה בשלטון. אבל המעורבות הסורית בנכבה ערערה עד מאוד את היציבות השלטונית – למרות שיחסית לשאר צבאות ערב, המתנדבים והצבא הסורי הראו מחויבות גדולה יותר ולכן חלק מהקצינים שהיו מעורבים במלחמה זכו לקריירה פוליטית. בזה אחר זה קציני צבא תפסו את השלטון, חוסני זעים ששלט לכמה חודשים בשנת 1949 ואחרי סמי אל-חנאווי ולבסוף אדיב שישכלי ששולט בסוריה בשנת 1950. הדמוקרטיה הקצרה שהייתה לא חזרה והתקווה הייתה שהשמאל וקבוצות פאן-ערביות יצעידו את סוריה לתקופה טובה יותר. בפועל לא רק האידיאולוגיה שיחקה תפקיד אלא גם העדתיות וקבוצה קטנה של עלווים מאוחר יותר תקבע את עתידה של כל סוריה.

עירק בשנת 1950 היא עדיין ממלכה האשימית פרו-בריטית, עם מלך נער, יורש עצר ותיק וראש הממשלה כל יכול בשם נורי אל-סעיד. אבל מאז שאוחדה למדינה אחת בשנת 1921, ולמרות שבית המלוכה שהומלך עלייה, נכפה בעזרת הבריטים (בית מלוכה שהגיע מהחג'אז כזכור), יש בעירק חופש התארגנות פוליטית (זו תקופת הזוהר של המפלגה הקומוניסטית), חופש עיתונות, אקדמיה מתפתחת ולולא הנכבה, הקהילה היהודית בת אלפי השנים הייתה נוטלת חלק גם בשנת 1950 בשגשוג הזה. בעקבות הסכם בין ממשלת ישראל לנורי אל-סעיד מגורשים יהודי עירק לארץ ובנוסף לקרבנם, עירק מאבדת חלק חשוב ממורשתה וזהותה.

בעיה נוספת שנוצרה במחצית הראשונה הייתה ההעדפה הבריטית למיעוט הסוני וכמו בלבנון הטבחים במטבח הלאומי קדחו תבשיל של זהות לאומית שהטיב עם קבוצה אחת והפלה כנגד אחרת. ולבסוף, לאחר העצמאות החלקית שהושגה בשנת 1932, הצבא נעשה מעורב בפוליטיקה המקומית (ההפיכה הראשונה הצבאית, שנכשלה בשנת 1936, הייתה בעירק) ולבסוף יתפוס את השלטון בשנת 1958 (לכך תרמו גם הבריטים שהחליפו בכוח משטר פוליטי אנטי בריטי בשנים 1947-1941 במשטר צבאי). התקופה הזו היא גם הגרועה בתולדות הקהילה היהודית בעירק שסבלה מפוגרום לא אופייני בשנת 1941 (ה"פרהוד").

הפעם נסיים עם אירן. המחצית הראשונה של המאה החלה עם מהפכה תחוקתית כנגד שלטון אבסולוטי ומלוכני, שהיו שותפים לה חלקים רבים בעם האירני. אבל גילוי הנפט והתערבות בלתי פוסקת של מעצמות זרות (רוסיה, גרמניה ובריטניה בעיקר) תרמו לאי יציבות פוליטית ומדי פעם שללו עצמאות מחלקים נרחבים של המדינה. הפעם פוליטיקאי ולא נצר לבית מלוכה הופך עצמו לשליט חדש, ריזא שאה ומקים שושלת חדשה בשם הפהאלווים שתחזיק מעמד עד לעלייתו של חומייני. אבל דווקא בשנת 1950, הצד התוסס של הפוליטיקה האירנית, ומי יודע שאולי עוד יחזור, הוא הבולט בחיי המדינה. השמאל האירני לצד המרכז הבורגני של המדינה מובילים את הפוליטיקה מול המעצמות והשלטון המלוכני ולרגע קצר יש הרגשה שיצליחו בכך, לא מעט בזכות פוליטיקאי בשם מוצאדק, שעליו אני מקווה שעוד נדבר.