בטרם נטוס פעם נוספת מעל האזור, מאה שנה לאחר הטיסה האחרונה ברצוני לציין כמה מאפיינים כללים של המאה ה-19 של התפתחות האזור. ראשית, זו המאה שבה נקשרה הכלכלה המזרח תיכונית והצפון אפריקאית במערכת הפיננסית והקפיטליסטית האירופאית. פרושו של דבר היה שגם האימפריה וגם השליטים המקומיים נזקקו להרבה כסף כדי לבצע רפורמות ולקיים את שלטונם.

את הכסף לוו מבנקים אירופאים שדרשו ריבית גבוהה מאוד על ההלוואות. בשלב מסוים הלווים לא הצליחו להחזיר את הריבית, לא כל שכן את הקרן והוכרזו כפושטי רגל. כאשר מחוז גדול, כמו מצרים או לוב הוכרז כפושט רגל, הוא נכבש וכלכלתו נוהל על ידי הכובשים לטובת החזרת ההלוואה. כשהאימפריה הוכרזה כפושטת רגל בשנת 1875, דרשו הממשלות ויתורים זיכיונות ויותר השפעה על חייהם של הנתינים הלא-מוסלמים.

מאפיין שני, במיוחד במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, האימפריה אמנם ויתרה על שטחים גדולים אך העמיקה את אחיזתה בשטחים שנותרו וכך כמה מנהיגים אוטונומיים כמו בארץ ובעירק סולקו.

מאפיין שלישי היה חיזוק מעמדם של הנתינים הלא-מוסלמים כאשר בעקבות הסכמים עם מעצמות אירופה (קפיטולציות הם נקראו) הם יכלו לקבל אזרחות זרה ואז להישפט בבתי משפט שבהם ישבו גם קונסולים זרים, וחלק מקהילותיהם, שהיו עדות (מילתים הם נקראו, כולל המילת היהודי) דתיות נדבקו בחיידק הלאומיות (שהובא בין השאר על ידי מיסיונרים אמריקאים) והחלו לתבוע אוטונומיה וגם עצמאות. בחלק מן המקרים (כמו במקרה של הארמנים) זה הסתיים בבכי רע.

וכעת לסיורנו שגם הפעם יתחיל במרוקו. בשנת 1800 ביקרנו במרוקו עצמאית, היא עדיין כך בשנת 1900. היא מצליחה להדוף את אירופה הקולוניאלית על ידי משחק של בריתות עם המעצמות השונות, אבל לא את השתלטות הסוחרים האירופאים על הכלכלה המקומית. זו תקופה טובה ליהודי מרוקו שעוברים במאה הזו מן הכפר אל העיר על מערכות ההשכלה והחינוך שבה. גם השלטון המקומי לא מצליח להחזיר הלוואות ומשלם בנכסים של המדינה על חשבון רווחתם של תושביה.

לעומת זאת אלג'יריה איבדה כל סממן של עצמאות. צרפת חשקה בזמן, ותקרית שבה כביכול סטר הדיי (כזכור "דיים" שולטים באלג'יר ו"ביים" בתוניס) לסגן הקונסול הצרפתי בשנת 1827 שימשה עילה לכיבושה של הארץ. אירופה תמכה במהלך ועם הכיבוש הגיעו המתיישבים בהמוניהם לא רק מצרפת אלא מכל אירופה, האדמות הטובות הופקעו לטובתם ולמרות שהוצע בשנת 1865 לאלג'ירים לקבל אזרחות צרפתית, כבר היה רגש חזק של לאומיות. לא מעטים מהיהודים קיבלו על עצמם את האזרחות. מיעוטים ככלל בתקופת האימפריאליזם הזה נטו ללכת עם העצמה מסיבות ברורות; אנשי הלאומיות המקומיים לא תמיד ראו זאת בעיין יפה.

ובשנת 1900 נמצא כי גם תוניסיה נפלה טרף לקולוניאליזם הצרפתי. חוב שהצטבר אצל השליטים נתן תירוץ לצרפת לכבוש אותה בשנת 1881. עוד קודם לכן השליט המקומי, הביי, הקים צבא מודרני ששמר על עצמאות מסוימת עד לאותה שנה וערך שורה של רפורמות שלולא הכיבוש היו מובילות את תוניסיה לעידן המודרני כיחידה עצמאית: ביטל את העבדות ומסחר בעבדים ובזמנו נכתבה החוקה הראשונה בעולם הערבי בשנת 1861; רק פשיטת הרגל הגיעה ב-1869. בשנת 1900 כבר נגלה כי גם לפה הגיעו המתנחלים האירופאים וגם הם זכו לאדמות הטובות שהופקעו יחד עם מקורות המים והמזון. בניגוד לאלג'יריה שחוותה כבר מ-1830 מאבק לעצמאות של ממש, בתוניסיה הוא התבטא רק בעיתונות המקומית.

לוב או טריפוליטניה גם היא כבר הייתה אוטונומית ונשלטה כמו מחוזות אחרים בתקופת הרפורמות העות'מאנית ישירות מאיסטנבול. אבל האסון הגדול חיכה לה במאה הבאה כאשר איטליה תחליף את האימפריה כבעלת הבית ועל כך בפעם הבאה.

מצרים הייתה על סף עצמאות מסוימת כשביקרנו בה בשנת 1800. מאה שנה אחר כך היא הייתה כבר תחת כיבוש בריטי. לאחר סילוק נפוליאון בתחילת המאה, נוסדה שושלת חדשה ששלטה כבית מלוכה במצרים, שושלתו של הבלקני, מוחמד עלי, שתתמיד עד 1952, ואשר עד לכיבוש הבריטי השתלטה על סודן, חצי האי ערב, פלסטין וסוריה. יורשיו הגיעו להסכם עם האימפריה על אוטונומיה ונקראו הח'דיו (משנים לסולטאן), תואר שהעיד על מעמדם. אבל גם לוו כספים רבים ברצון להקים צבא ומדינה מודרניים ולא עזרה גם חפירת תעלת סואץ ב-1869 משום שהכנסותיה העשירו את האירופאים ולא את המצרים. אי עמידה בתשלום החוב, ומרד של קציני צבא מקומיים בראשות אחמד על-עוראבי שימשו כתירוץ לבריטים לכבוש את מצרים בשנת 1882. הכלכלה כאת נרתמה לתשלום החוב ותעשיות מקומיות, כמו תעשיית הטקסטיל, חוסלו משום שהכותנה המצרית נשלחה לאיזור יורקשייר באנגליה ותוצריה במצרים במחיר מופקע. בשנת 1900, יש מושל בריטי, ממשלה אנגלו-מצרית, פרלמנט ועשיה תרבותית עשירה שבה הוגיה ומשכיליה של מצרים שוזרים מורשת ערבית ואיסלמית עם הגות אירופית ומערבית. ספרים על מעמד האישה, על דמוקרטיה ואיסלם הם רק מחלק מהתוצרים שבישרו עידן מרתק בהיסטוריה הרעיונית של המזרח התיכון.

פלסטין השתנתה לחלוטין מאז 1800. היא עברה כעשור של שלטון מצרי (1840-1831) חזרה לשלטוו עות'מאני אבל משנת 1872 רובה היה תחת שלטון מחוז עצמאי חדש, מחוז ירושלים שתרם לזהות הלאומית הפלסטינית לצד כמאה שנה של הגות שביקשה לבנות, כמו בשאר העולם הערבי, זהות לאומית פן-ערבית במזרח התיכון כולו. בעקבות מלחמת קרים, הארץ גם נחשפה להשפעה אירופאית באמצעות קונסולים כמו ג'ימס פין הבריטי שביקש תחילתה לנצר את היהודים ואחר כך הצטרף ללובי בבריטניה שהאמין כי זו חובה נוצרית להקים מדינה יהודית בארץ (ובאותה עת גם להיפטר מהיהודים באירופה) שתביא לשיבתו של ישו, תחיית המתים וקץ העיתים. אבל היו הארץ מיסיונרים אמריקאים שייבאו את רעיון ההגדרה העצמית מארצות הברית וגם הטמפלרים הגרמנים שבנו את המושבות הראשונות עוד לפני הציונים. מתיישבים יהודים, נוצרים ותושבי הארץ מילאו את יפו, ירושלים וחיפה, שנוהלו על ידי עיריות, אליטת נכבדים מוסלמים, מעמד בינוני חדש ושמרו על צביונם הקוסמופוליטי עד מלחמת העולם הראשונה.

לבנון בשנת 1800 חולקה בין אל-ג'זאר בעכו ובית שיהאב המרוני. כך זה השתנה במשך השנים שעברו מאז. מלחמת אזרחים בין מרונים לדרוזים איפשרה למעצמות אירופאיות להתערב באופן מסיבי יותר. צרפת לצידם של המרונים (וגם כדי להשתלט על אספקת המשי למרסיי) והבריטים לצד הדרוזים. נפולאון השלישי אף שלח צבא של 7000 חיילים לכפות את רצונה של צרפת (כפי שיעשו האמריקאים והבריטים בשנת 1958, הסורים בשנת 1976 והישראלים בשנת 1982). בשנת 1864, הוקם מחוז הר הלבנון המרוני בלחץ צרפת ושאר השטח היה תחת מחוז חדש, מחוז בירות ששלט על השטח שנותר מפלסטין שלא היה תחת שלטון מחוז ירושלים. אבל בשנת 1900 כבר שקטה הארץ, ובירות שעמדה להפוך במאה העשרים לבירה התוססת והמרתקת ביותר במזרח התיכון כבר החלה להתפתח בכיוון הזה, האוניברסיטה האמריקאית בבירות, עיתונות, ספרות שירה ותיאטרון הפכו אותה למרכז תרבותי שרק קהיר יכלה להתחרות בו.

סוריה אף עברה שינוי שם. במשך המאה ה-19 המחוז העיקרי הפך ממחוז דמשק למחוז סוריה (לצידו של מחוז חלב). כל השינויים הללו באזור היו בעקבות חוק הויליאתים (1864) ובמקרה של סוריה גם היענות לבקשת משכילים סורים בתנועה הלאומית שהחלה להתגבש. המחוז הגדול של דמשק הצטמצם (ללא פלסטין, מחוז דרום סוריה הלא הוא עבר הירדן וללא הר הלבנון).

עירק הייתה תחת שלטון ממלוכים ממוצא גרוזיני כשביקרנו בה בשנת 1800. השלטון הזה שרד אל תוך המאה ה-19 עד אשר צבא עות'מאני החזיר את מחוזות הארץ לשלטונה של איסטנבול. בשנת 1869 מושל מיוחד במינו, מדחת פאשא, לימים הוזיר הגדול (ראש ממשלה) באיסטנבול, הוביל שורה של רפורמות חברתיות ומתח את שלטון המחוז עד למרכז חצי האי ערב. הרפורמה החשובה ביותר שתהפוך את עירק של המאה העשרים לאחת החברות המשכילות והמלומדות באזור היה פתיחת בתי ספר ציבוריים לכל. הוא גם הפשיר קרקע לקנייה פרטית של איכרים עד אשר עזב לאיסטנבול בשנת 1872.

כאשר ביקרנו בפרס בשנת 1800 בית מלוכה חדש, הקג'ארים היו עסוקים בניסיון לכבוש את גרוזיה. בתחילת המאה התשע עשרה פרס עדיין נלחמה עם רוסיה על האזורים האלה והתוצאה הייתה גלים של פליטים מוסלמים שהגדילו את האוכלוסייה באופן משמעותי. רעב קשה שגבה את חייהם של שני מיליון פרסים בשנת 1872 רק הוסיף לקשיים הכלכליים של הארץ. פרס תהפוך לאירן ותדלג לתקופה שונה לחלוטין עם תחילת המאה העשרים.

בחופי חצי האי ערב שולטת בריטניה ובמיוחד ממשלת בריטניה ההודית בסימלה בשנת 1900. במאה השנים שקדמו בעזרת חברת הודו המזרחית שקבעה את מפקדתה הקדמית בכווית, השתלטו הבריטים בעזרת בריתות על ראשי שבטים מקומיים והפכו את האחרונים לבתי מלוכה. המרשים מכולם היה בית ח'ליפה בבחריין ששולט בה עד היום. יחסיו עם הבריטים היו מתוחים ומדי פעם נעזר בעות'מאנים ובפרסים כדי לאזן את השפעת הבריטים. אבל כל זה חלף בשנת 1900. בחריין, קטר, אבו דאבי, עומאן ותימן היו בשליטה בריטית מלאה. עם גילוי הנפט כמה שנים לאחר מכן, מאזני הכוח ישתנו שוב. נוסעים שעברו בנסיכויות האלה, שהיו למעשה ערים, מספרים על ערים רב-אתניות ורב-תרבותיות ובה סוחרים, תיירים, משקיעים ופליטים מכל רחבי העולם.

נסיים באימפריה ובבירתה איסטנבול. בשנת 1800 פגשנו את סלים השלישי סוקר את הצבא החדש שלו. מאז יורשיו פתחו בשורה של רפורמות מרחיקות לכת, התנט'ימאת (1876-1839). המחוזות אורגנו מחדש, מורכזו, גיוס חובה, מערכת מיסוי ורישום קרקע חדשה היו במרכז הרפומה המנהלתית. מערכת חינוך חדשה ממשלתית, הקמת עיריות ושילוב גדול יותר של אליטות מקומיות בחיי האימפריה היה המהפך השלטוני. וגולת הכותרת הייתה הדמוקרטיזציה של המערכת: חוקה, פרלמנט וחופש עיתונות שאותו הובילה קבוצת משכילים בשם "העות'מאנים הצעירים", אשר מדחת פאשא שהזכרנו היה אחד מהם ובתחילת שנות השבעים היה הוזיר הגדול.

הם ניסו ליצור אזרחות עות'מנית במקום נתינות דתית, לאומיות במקום סולטאנות. אבל סולטאן אחד שעלה במעיין הפיכה צבאית, עבד אל-חמיד השני, הסולטאן הממשי האחרון של האימפריה, השעה את תהליכי הדמוקרטיה וכשאנו מגיעים בשנת 1900 הוא שולט ביד קשה באימפריה שבה הולכות ומתחזקות מצד אחד התנועות הלאומיות שדורשות להיפרד ממנה, ומצד שני נאכלת על ידי מעצמות אירופאיות שמבקשות להשתלט על חלקים גדולים ממנה. האימפריה פשטה את הרגל בשנת 1875 ועל כן כפתה את כלכלתה וויתרה על חלק מזיכיונותיה לנושים האירופאים ומעצמותיהם (חלק מהוויתורים כלל מתן אזרחות זרה למיעוטים לא מוסלמים כפי שציינו ואפשר לזרים לרכוש נכסים וקרקע באימפריה).

שני סיכומים:

• המזרחן אלברט חוראני כינה את המאה ה-9 כעידן הליברליות במחשבה הערבית (עידן שנמשך לדעתו על 1939 ועל נדבר עליו גם בהרצאה הבאה). רגע של חסד היסטורי שבו מפגש של מזרח ומערב מוליד הגות מקומית בכל תחומי החיים לרווחת כל האוכלוסייה. בין שזו הדרך הנכונה או הלא נכונה לתאר פרק זה בהיסטוריה הרעיונית של העולם הערבי, זהו פרק מפואר שיש בו עדיין את הכוח להזין את העתיד של האזור.

• מדינאים חכמים באירופה כינו את האימפריה האיש החולה על הבוספורוס וכאשר בשנת 1900 אירופה נכנסה למאה העשרים בתחושה של עליונות תרבותית על כל העולם ותחושה שהיא תמשיך לשגשג ולשנות את העולם, הזהירו אותם מדינאים שאם האיש החולה ימות מדינות אירופה תלחמנה זו בזו. מה שהם לא ידעו בשנת 1900 ש-14 שנה לאחר מכן, מיליוני אדם ימותו בשל המאבק הזה שגם יזרע את הזרעים של מלחמת עולם שנייה זמן קצר לאחר מכן. לא תמיד נפילת אימפריה היא בשורה לעולם, במיוחד לא שיורשיה הן אימפריות אחרות.

לסיכום, דווקא המזרח התיכון יהיה מקום בטוח יותר, יציב יותר ואנושי יותר מאירופה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. מלחמת עולם שלישית, קרה, תביא שוב אי יציבות פוליטית, משברים כלכליים אבל גם פריחה תרבותית.