המונח עדתיות, SECTERIANIM, הוא מונח שוני במחלוקת. עבור מזרחנים מן הדור הישן עדתיות היא מצב עובדתי במזרח התיכון שבו זהות עדתית חשובה יותר מכל זהות אחרת ובני העדה משתמשים בכל האמצעים, כולל האלימים ביותר, כדי לשמר את האינטרסים של העדה. עבור חוקרים ביקורתיים, עדתיות היא ניסיון מזרחני מערבי לתלות את כל רעות המזרח התיכון באופיו העדתי. הגישה הזו, על פי הביקורת, הצדיקה בעבר ובהווה התערבות זרה מערבית שמטרתה הייתה להסית עדה בעדה כדי לקדם אינטרסים קולוניאליים ואימפריאליסטיים. וכך תרמו למאבק בין עדתי, אלים לעתים, שבמקרה של לבנון במיוחד הביא למלחמות אזרחים.

מבט חיובי יותר על עדתיות, הוא של חברה רב-עדתית שחלקיה מפרים את השלם. על כן המונח המתאים הוא רב-עדתיות שאכן מאפיין את לבנון בעבר ובהווה. בהרצאה זו ננסה להבין היסטורית כיצד זהות עדתית הופכת לעדתיות – קרי לזהות לוחמנית שעלולה להביא למלחמת אזרחים.

בלבנון יש 18 עדות לא נוכל להכיר את כולן ואולי חלקם מוכרות יותר. נקדיש כמה מילים לשלוש מהן הראשונה היא העדה המארונית. העדה נוסדה כעדת מאמינים סביב האב מארון במאה ה-4 (אשר כמו נזירים אחרים התבודד בהרי אנטוליה וחלקם עבור למזרח הים התיכון). בשנים הראשונה לקיומה התלבטה העדה לגבי זהותה התיאולוגית בין כנסיות האורתודוקסיות והקתוליות. במהלך ימי הביניים נגמרה ההתלבטות והכנסייה המארונית השתייכה לכניסה הקתולית.

הקבוצה השנייה והמוכרת היא הדרוזים בלבנון שבמקור שהגיעה מחצי האי ערב וקבלו על עצמם את הדת הדרוזית. הקבוצה השלישית הם המתואלים, העדה השיעית של לבנון. מקור השם קשור למילה הערבית נאמנות (ולאיה) שהקבוצה שהגיעה כנראה מתימן במאה השמינית וקיבלה על עצמה את הגישה השיעית גילתה כלפי השיעה גם כאשר הייתה בלב ליבו של עולם סוני. המבנה החברתי שלה היה שונה מקהילות שיעיות אחרות בעולם עדיין במאה העשרים הקבוצה שחייה בדרום לבנון ובבקעה נוהלה עלי תקיפים פיאודלים, שנקראו "זעמאא" (זעים זה מנהיג בערבית) ושימרו את השיטה במאה העשרים. עוד נחזור לעדה זו.

עדתיות מתרחשת כאשר קבוצות כאלה, דתיות במהותן, עוברות תהליך של פוליטיזציה שכפי שנראה התרחש במאה ה-19. לפני כן המאבקים בין העדות היו לא על בסיס עדתי אלא חמולתי. וכך במאה ה-17 הדרוזים הובלו על ידי בית אב בשם מען (ובראשם פח'ר אל-דין) ומצאה עצמה במאבק על הגמוניה בלבנון מול קבוצה מוסלמית אחרת שקיבלה על עצמה את הדת המארונית בראשות בית אב בשם שיהאב. במהלך המאה ה-17 המענים היו בעלי בית באזור לבנון ואילו במאה שאחריה השיהאבים.

סביב 1840 מתחילה מעורבות אינטנסיבית של המעצמות הקולוניאליות בלבנון וכל המאבקים הופכים לראשונה להיות עדתיים. השיטה היא פשוטה ומבוססת על יחסי פטרון אירופאי וקליינט לבנוני. וכך בעידוד בריטניה (שתמכה בדרוזים) וצרפת (שתמכה במארונים) פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בשנת 1858 שערבה לראשונה כוחות אירופאיים ומימון לצדדים הניצים. המלחמה והסתיימה בהסכם שנתן מחוז עות'מאני עצמאי למארונים בהר הלבנון ואילו החוף הלבנוני הפך למחוז שכלל חלקים נרחבים מפלסטין. לאחר מכן לבנון נכנסה לתקופה של יציבות ושגשוג עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

לבנון לא הייתה זירת קרב במלחמה ההיא אבל סבלה חרפת רעב שפרץ בשנת 1915 ואשר הביא למותה של חצי מאוכלוסיית לבנון. הוא נבע בראש ובראשונה מהמצור שהטילו בריטניה וצרפת על האזור ומבצורת קשה. לכך יש להוסיף ניהול כושל של החקלאות על ידי הפקידים המקומיים.

לאחר המלחמה, לבנון הפכה למנדט צרפתי בהתאם להסכמים בין המעצמות המנצחות והארגון הבינלאומי החדש שקם, חבר הלאומים. מיד לאחר ההכרזה על המנדט שטחה של לבנון הוגדל, וצרפת העבירה ללבנון את הבקעה במזרח המדינה, שטח סוני שהעו'תמאנים התייחסו אליו כחלק מסוריה. הצרפתים עשו זאת כדי להחליש את סוריה, שהייתה תחת שלטונם שלא מרצון ואילו התנועה הלאומית הלבנונית שהתחילה להתגבש קיוותה שהבקעה הפורייה תמנע אסון כמו זה שארע בשנת 1915 (למרות שהייתה ערה לכך השטח שינה את המאזן הדמוגרפי בין מוסלמים לנוצרים במדינה החדשה).

הצרפתים בתקופת המנדט (1943-1920) היו עסוקים במדינות הפרד ומשול שתרמה רבות לתופעת העדתיות בלבנון. שתי דוגמאות לכך. הראשונה זה העידוד שהשלטון נתן לעדה המתוואלית, השיעים של דרום לבנון, להפוך לעדה פוליטית שתתחרה על העוגה הלאומית ובכך לסבך עוד יותר את המפה העדתית בלבנון. השנייה היא מעורבות צרפת בניסיון הראשון לחוקק חוקה בשנת 19261; חוקה שהתחשבה במצב הדמוגרפי של אז ולכן נתנה עצמה רבה לעדה המארונית. המודל הפוליטי שאומץ היה הצרפתי, קרי סמכויות רבות לנשיא. בלחץ צרפתי נקבע שגם אם יהיה שינוי במאזן הדמוגרפי הכוח עדיין יישאר בידי המארונים. סעיף זה גם למתיחות רבה עד לשנות השמונים של המאה העשרים.

במלחמת העולם השנייה, לבנון הייתה זירת קרבות בין בעלות הברית לבין צרפת של וישי וכאשר זו הובסה בשנת 1943 (במזרח התיכון), צרפת החופשית ניסתה לשמר את המנדט ואסרה את חברי הממשלה הלבנונית שהכריזו על עצמאות. תחת לחץ בינלאומי לבנון קיבלה עצמאות.

השנים 1958-1943 היו שנים שקטות של יציבות פוליטית ואף שגשוג כלכלי, למרות הקושי שבקליטת הפליטים הפלסטינים הרבים שישראל גרשה ללבנון בימי הנכבה. פרוץ המלחמה הקרה והמאבק בין המשטרים החדשים כמו זה של נאצר במצריים עם האימפריאליזם המערבי הפך את לבנון שוב לזירת קרבות ואת העדתיות לכלי הנשק העיקרי של המעורבים במלחמת האזרחים החדשה שפרצה בשנת 1958. האמריקאים אפילו שלחו צבא לתוך לבנון ועודדו את העדה המארונית להתנגד למעורבות של נאצר. יחסית היה זה סבב קצר של אלימות ולבנון שוב נכנסה לתקופה של שקט יחסי ויציבות פוליטית.

התקופה שבין 1958 ל1975 עדיין זכורה כעידן הזהב בלבנון. בירות כעת מוגדרת בפריז של המזרח התיכון וכסף ששדות הנפט של חצי ערב מניבים מושקע כולו כמעט בבנקים לבנונים. גם המעבר של אש"ף ללבנון בשנים 1969 ו-1970 (לאחר שגורש מירדן) לא השפיע מידית על תקופת השגשוג הזו. אך התקופה הזו נוצלה לבניית צבאות פרטים משפחתיים שהפכו בעידוד מבחוץ לעדתיים.

בתחילת שנות השבעים מתחילה מעורבות אינטנסיבית מבחוץ. אלה הן בעיקר ישראל וסוריה שמתערבות בנעשה בלבנון. ה"קליינטים" שלהן משתנים בהתאם לנסיבות. ישראל תחילה יצרה קשר עם השיעים, שאחר כך הפכו לאויביה בנפש ואז פנתה למארונים; סוריה תחילה פנתה לנוצרים ואחר הפנתה להם עורף אבל גם מצאה בחזית מול המוסלמים הסוניים (בסוריה עצמה היה מאבק בין המיעוט העלווי לרוב הסוני). באמצע שנות השבעים שתי השכנות פלשו ללבנון ורק במאה ה-21 עזבו את אדמתה. וכידוע גם אירן החלה להיות מעורבת בפוליטיקה הלבנונית עם הקמת החיזבאללה, שקם בהשפעת אירן וכתגובה לכיבוש הישראלי שהחל בשנת 1982, והפך לארגון השיעי החשוב ביותר על חשבון תנועת "אמל" החילונית בראשות נביה ברי. המלחמה גם פיצלה את העדה המארונית לקבוצה פרו סורית ופרו ישראלית וגם בקרב הפלסטינים המלחמה יצרה מתח בין אש"ף לקבוצות פרו סוריות וקבוצות האסלאם הפוליטי. התוצאה הבלתי נמנעת היא פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1975. המלחמה הזו נמשכה 13 שנה עד אשר נחתם הסכם טאייף בערב הסעודית ששינה את החוקה הלבנונית ונתן ייצוג רב יותר למוסלמים. ההסכם כלל דרישה של פרוק המיליציות הצבאיות שלא ממש מולא אם כי כמות הנשק בידי קבוצות עדתיות ירדה באופן משמעותי וזירת ההתנצחות עברה משדה הקרב לשדה הפוליטי.

המלחמה הותירה הרס רב ועבודות השיקום החלו בשנת 1988 ונמשכו עד 2006. כמעט רוב התקופה הזו לבנון נשלטה על ידי סוריה, לפחות בבירה בירות עד אשר הופיע ראש ממשלה חדשה, רפיק אל-חרירי שכבר משנת 1992, הוביל מדיניות יותר עצמאית, מבוססת על ממשלת מומחים שהצליחה לשקם את לבנון.

גם אחרי הרצח של רפיק חרירי בשנת 2004 (עד היום יושבת על המדוכה ועדה בינלאומית שמטרתה לקבוע מי רצח אותו: המועמדים הטבעיים הם שרות הביטחון הסורי, חיזבאללה וישראל) המגמות שהוא עודד המשיכו לשנות את לבנון. מצד אחד, הוא לא הצליח לפתור את בעיות היסוד של הכלכלה הלבנונית, מצד שני, בתקופת שלטונו פרחה החברה האזרחית בלבנון והדור הצעיר העירוני החל לבנות זהויות שלא היו מבוססות על השתייכות עדתית. אחד הביטויים המעניינים של המגמה הזו היא התגברות הנישואים האזרחיים, שנרשמים בקפריסין, ומחוץ לבתי הדין העדתיים וכללי המשחק העדתיים; כמו גם התגברות המודעות לזכויות להט"בים וקבוצות אחרות שאינן מוגדרות במשחק העדתי.

המשחק שוב השתנה משנת 2006 אם כי המגמות שתוארו למעלה נמשכות גם היום. החידוש העיקרי היה המאבק בין ישראל לחיזבאללה ולאחר מכן מעורבות החיזבאללה במלחמת האזרחים הסורית. אתגרים מבחוץ שלא הקלו על בניית חברה אזרחית חזקה מבפנים. החיזבאללה הפך למפלגה שמשתתפת בממשלה – בקואליציה עם מפלגות אחרות, אבל המשבר הכלכלי של 2019 (שבא לידי ביטוי בשביתת איסוף זבל שנמשכה זמן רב), וירוס הקורונה והפיצוץ הגדול בנמל בירות – כל אלה התסיסו את החברה האזרחית לא רק מול חיזבאללה אלא מול המבנה הפוליטי שעדיין נאמן למפתח עדתי משחית ולא קשור לכישורים ויכולות. זו תהיה זו זירת המאבק העיקרית בעתיד – לא רק בלבנון – בין תפיסות החברה האזרחית של מה היא פוליטיקה אל מול האליטות הישנות.