ההקלטות הן של שיחות שנערכו במסגרת סדרת שיעורים שכותרתה "הרצאה בסלון- הסטוריה של פלסטין". לקבלת עדכונים להרצאות נוספות ניתן להרשם לקבוצת עדכונים באתר הפודקאסט. https://pappe.podbean.com/ History of Palestine, Ilan Pappe
השאלה הזו הוצבה בזמנו על ידי מדינאי מצרי והיא מבטאת תחושה בעולם הערבי שבין כל המדינות המלאכותיות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדן היא המלאכותית מכולן. אנחנו ננסה לענות על השאלה הזו באמצעות סקירה היסטורית של הממלכה ההאשימית הירדנית.
שכבת האוכלוסייה הוותיקה ביותר בירדן קשורה למבנה השבטים בחצי האי ערב עוד טרם בואו של האסלאם (תקופה המכונה "אל-ג'אהיליה" בערבית). השבטים לשתי קואליציות דרומית (שבטי ימן) וצפונית (שבטי קייס) והזדהות עם אילן היוחסין הזו השפיעה על יחסים בין עדתיים בעבר הירדן באזור כולו עד תחילת המאה ה-20. הם היו מקור לזהות חברתית וגם לסכסוכים. בלבנון היה קרב גדול בין שתי הקואליציות הלל, קרב עין דארא בשנת 1711 והיו דיווחים מהארץ על סכסוך על הבסיס הזה עדיין בשנת 1920.
השבטים הללו הגיעו במאות הראשונות של האסלאם ואך לפני כן. עד למאה ה-19 כל מי ששלט בעבר הירדן אפשר אוטונומיה רבה לשבטים שהתפרנסו בין השאר מהעובדה שאחת מהדרכים החשובות של החאג' עברה דרך אזורי מחייתם. השבטים היו מוסלמים ונוצרים. במהלך המאה ה-19 במסגרת מאמצי הריכוזיות והמודרניזציה של האימפריה העות'מאנית נעשה ניסיון לשלטון ישיר יותר בעבר הירדן. עיקר הדאגה בתחילת המאה ה-19 היו הפלישות של הוואהבים אל תוך עבר הירדן. הוואהביה הייתה תנועה של אסלאם קנאי שהוקמה בחצי האי ערב ולימים תשתף פעולה עם בית סעוד ביצירת ערב הסעודית. עד היום להשקפת עולמה הקפדנית השפעה על סעודיה (אם כי עקרון אחד שלה, שרק מי שממוצא ערבי יכול להנהיג את האסלאם, כבר אינו משחק תפקיד בגישה האסלאמית של היום). לצורך כך נעזרו השלטונות במוחמד עלי, שליט מצרים. ואכן במסגרת כיבושיו הוא אמנם סילק את הוואהביה בחזרה אל תוך חצי האי-ערב אך גם קרע מהאימפריה את סוריה, עבר הירדן, פלסטין ולבנון למשך תקופה קצרה (1849-1831). בזמן שלטונו בארץ, מרדה נגדו האוכלוסייה הפלסטינית. יש הרואים במרד הזה את תחילתה של הלאומיות הפלסטינית. כך או כך, ראשי המרד מצאו מקלט בעבר הירדן. מוחמד עלי העניש את המארחים בהרס טוטלי של העיירות אל-סלט וכרכ.
בשנת 1867, חל שינוי דמוגרפי משמעותי בעבר הירדן. הצ'רקסים הם עדה מוסלמית סונית מצפון הקווקז (איזור צ'רקסיה הוא בצפון מזרח הים השחור) גורשה מרוסיה והגיעה לאימפריה. העות'מאנים הפנו אותם לעבר הירדן בתקווה שיעזרו לשלטון המרכזי להשליט את מרותו. עם עזרתם השלטון ריכז את השבטים בכמה יערים קטנות כמו ארביד, כרכ וג'רש. עם בואם, הכפר עמאן הפך לעיירה צ'רקסית גדולה. האזור כולו הוא חלק ממחוז סוריה וכך יישאר עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
נקודת תפנית נוספת הייתה הנחת קו הרכבת החיג'אזית בשנת 1910. השבטים התפרנסו עד אז מהגנה והתקפה על עולי הרגל לחאג' אבל כעת פרנסתם נפגעה. הם ניסו למרוד (וכאן אנו נתקלים בשמות מפורסמים של שבטים שיש להם ענפים בגדה המערבית ואפילו בנגב כגון בנו עדוואן, בנו חסן, בנו סקר וחוויאת).
כמו האזור כולו, גם עבר הירדן השתנה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. תחילה היה אזור עבר הירדן מנותק ממחוז סוריה ובהסכם סייקס-פיקו ממאי 1916 הוא נכלל בשטח השפעה בריטי. עם תום הקרבות ולמשך שנתיים הבריטים התייחסו לעבר הירדן כחלק בלתי נפרד מפלסטין, ושלחו נציב מקומי לשלוט שם. אבל התפתחויות במקומות אחרים חייבו שינוי מהותי במעמד המדינה הזו.
על פי הסכם שנחתם בין המשפחה ההאשימית בחג'אז (חבל ארץ שכולל את שתי הערים הקדושות לאסלאם: מכה ומדינה) לבריטים, חלקים נרחבים של האזור המזרחי של העולם הערבי (ה"משרק") נועדו להיות ממלכות של משפחה זו. המשפחה ההאשימית בשל אילן יוחסין שלה שהגיע עד להאשם, דודו של הנביא, קיבלה מידי העות'מאנים את זכות השמירה על המקומות הקדושים. ראש המשפחה, הנכבד, השריף, של מכהף היה חוסיין ההאשימי ובתיווכו של לורנס איש ערב הידוע, ניהל התכתבות עם מקמהון שהייה הנציב העליון הבריטי במצרים כזכור מצריים מאז 1882 תחת כיבוש בריטי). בחליפת המכתבים הזו, בין סוף 1915 לתחילת 1916, הסכימו הבריטים כי מחוזות ה"משרק" יהפכו לממלכות האשימיות בחסות בריטית ( הכוונה הייתה לסוריה, לבנון, עירק, ירדן ופלסטין) בנוסף להקמת ממלכה עצמאית בחג'אז. בתמורה, השריף הכריז על המלחמה באימפריה העות'מאנית כ"ג'יהאד", מלחמת קודש, ובהיותו סמכות חשובה בעולם האסלאמי הבריטים קיוו כי הכרזתו תמנע מהמוסלמים בהודו למרוד בהם.
בריטניה לא קיימה את הבטחתה בשלמותה. את סוריה היא הבטיחה לצרפת ואת פלסטין לתנועה הציונית. ההבטחות הסותרות הללו יצרו בעיה. על סמך ההבטחות הבריטיות ולאור הדרך שבה עוצבה מפת המדינות, הועיד שריף חוסיין את סוריה לבנו פיצל ואת עירק לבנו עבדאללה. על מנת לקבוע עובדות בשטח, פיצל הצטרך לכוחות שכבשו את סוריה (ולורנס איש ערב אפשר לו להיכנס ככובש לדמשק, כאשר למעשה כבר העיר נכבשה על ידי כוחות הברית). פיצל הומלך כמלך סוריה הגדולה (שכללה את עבר הירדן, פלסטין סוריה ולבנון). מלוכתו נמשכה שנתיים עד 1920. באותה שנה אפשרו הבריטים לצרפתים להיכנס ללבנון ומשם הצרפתים פלשו לסוריה ובקלות הביסו את צבאו של פיצל במיסלון (רמה שעל גבול לבנון-סוריה היום). פיצל נמלט ומצא מקלט בחיפה וכהוקרה הוריש לה אובליסק שבור שנמצא בכיכר פיצל בעיר היום.
כדי לפתור את בעייתו, שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, החליט להמליכו על עירק. המלכה זו גרמה לבעיה נוספת משום שעירק הובטח לאחיו של פיצל, עבדאללה. עבדאללה שהה בשנת 1921 במכה, שם ממלכת אביו כבר הייתה נתונה להתקפה של בית סעוד ממרכז חצי האי ערב (שקיבל עזרה של בריטי אחר, סט. ג'ון פילבי) במיטב המסורת הבריטית של הפרד ומשול ובגידה בבעלי ברית.
עבדאללה החליט לנוע עם משפחתו המורחבת (כעשרים אלף איש) לעבר סוריה בטענה שהוא הולך לכבוש אותה מידי הצרפתים. הוא הגיע עד לעמאן, אז כפר צ'רקסי של 5000 איש ועצר שם כשהוא מאיים להמשיך לסוריה (בדרך חלק מאנשיו נשכרו כניצבים על ידי במאי הוליוודי שצילם סרט אילם על נפילת חומות יריחו).
צ'רציל כינס במרץ 1921 את כל מומחיו לענייני ערבית בקהיר ושם הוחלט ליצור מדינה חדשה – עבר הירדן. היא הופרדה מן המנדט הבריטי בארץ וממחוז סוריה אליו השתייכה בתקופה העות'מאנית.
בתחילת דרכו נאלץ עבדאללה להיאבק בפולשים וואהבים שאותם הזכרנו כבר קודם ולשם כך הבריטים הקימו עבורו בעזרת קצינים בריטיים את הלגיון הערבית. כך קמו בסיסים בריטים כולל בסיס חיל אוויר. לאחר התבססותו עבדאללה מתעניין ומתערב בנעשה בארץ ובונה רשת של נאמנות אליו בקרב חלק מהאליטה החברתית והפוליטית שם (כמו משפחות נוסייבה, נשאשיבי ועבד אל-האדי). יריבו הגדול ומי שניסה למנוע לשחק תפקיד ראשי שכזה היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. התנועה הלאומית באותה תקופה מורכבת מראשי משפחות חשובות ומעמד בינוני שהולך וגדל. רוב חברי התנועה תומכים במופתי ובעיקר מתנגדים לברית שנרקמת בין הבית ההאשימי לסוכנות היהודית.
הקשרים ההדוקים עם הסוכנות כלול משכורת חודשית לעבדאללה מהסוכנות. לאחר שעבר הירדן זכתה בעצמאות בשנת 1946, הקשרים הללו הפכו למשמעותיים יותר. בשנת 1947, כאשר בריטניה החליטה לעזוב את הארץ, והעבירה את הדיון בעתיד הארץ לאו"ם, עבדאללה והסוכנות היהודית ניהלו דיון מקביל משלהם על עתיד הארץ. כאשר התברר שהאו"ם מציע לחלק את הארץ למדינה ערבית ומדינה יהודית וכי פתרון זה לא מתקבל על דעתם של הפלסטינים ומרבית מדינות ערב, היה על עבדאללה לתמרן בין חברותו בליגה הערבית לבין רצונו להמשיך בברית הבלתי כתובה עם הציונות.
אל מול הליגה הערבית, עבדאללה אימץ את עמדתה ואף הציע להנהיג את המאמצים הצבאיים למנוע את הקמתה של מדינה יהודית ולהגן על הפלסטינים מפנייה. אבל הוא בעיקר היה נאמן להבנה שהגיע אליה עם הסוכנות היהודית בסדרה של מגעים שנמשכו עד לסיום המנדט. תמצית ההבנה הייתה שבתמורה לאי השתתפותו של הלגיון הערבי, או השתתפותו המוגבלת, במאמץ הכולל הערבי, תוכל ירדן לספח שטחים מהארץ. כאשר האו"ם הגדיר בהחלטת החלוקה מה יהיה החלק "הערבי" של הארץ, ביקש עבדאללה חלק זה לעצמו. בסופו של דבר הוא קיבל את מה שהפך להיות הגדה המערבית. שני הצדדים לא הצליחו להסכים על חלוקת ירושלים ואחרי קרבות עקובים מדם נחצתה העיר בהסכם בין שני הצדדים. הלגיון פחות או יותר קיים את חלקו, ישראל פחות (ניסתה ללא הצלחה לכבוש את ג'נין). הלגיון לא התחבר, כפי שהייה צריך על פי תוכנית המלחמה הכלל ערבית לצבא המצרי באזור פאלוג'ה, ובכך פגע קשות במאמץ הצבאי הזה. ישראל לחצה על ירדן בשיחות שביתת הנשק לקבל עוד שטח מפלסטין ובאפריל 1949 קיבלה את ואדי ערה שהיה עד אז חלק מהגדה המערבית.
הלגיון בהתאם להבנה זו לא הגן על לוד ורמלה ועוד נחזור לפרשה זו. הכעס על ההתנהגות הירדנית הביא לרציחתו של המלך עבדאללה בידי פלסטיני בביקור במסגדים בירושלים בשנת 1951. המלך הוחלף לזמן קצר על ידי בנו טלאל והוא הוחלף על ידי נכדו של עבדאללה חוסיין שעלה לשלטון בשנת 1952 בגיל מאוד צעיר.
עוד בטרם נרצח, עבדאללה סיפח באופן רשמי את הגדה המערבית, הסיפוח לא הוכר על ידי העולם והליגה הערבית. אבל בכל זאת ירדן בשנת 1955 התקבלה כחברה באו"ם. המלך החדש, חוסיין בן טלאל, ונכדו של עבדאללה, הבין שעליו להילחם בדימוי של ירדן של מדינת שבטים בחסות בריטית. על כן בשנת 1952 הוא נענה ללחצים של קצינים זוטרים וסילק את הקצונה הבכירה הבריטית ומאוחר יותר את הרמטכ"ל גלאב פאשא בטענה שהוא היה אחראי על ההחלטה לא להגן על לוד ורמלה בשנת 1948.
אבל הקשר ללאומיות הפאן ערבית לא גווע בירדן והתחזק על עלייתו של נאצר לשלטון במצרים. הרמטכ"ל החדש, עלי אבו נואר, ניסה לבצע הפיכה צבאית וגם גרם לאינתיפאדה קצרה בגדה בשנת 1957. רק בעזרת צבא בריטי חזר השקט על כנו.
עד שנת 1963, בית המלוכה ניסה להקים ממלכה תחוקתית, ועל אושרה פעילות פרלמנטרית ומפלגתית. אבל מאחר והחברה האזרחית ביקשה מדיניות יותר פרוגרסיבית ופאן ערבית, החליט בית המלוכה לאסור על כל פעילות מפלגתית ואפשר רק בחירות אישיות. אבל בית המלוכה החל ליישר קו לקראת 1967 עם המשטרים המהפכניים וערב מלחמת יוני 1967, ירדן הייתה חלק מברית צבאית עם סוריה ומצרים. בגלל ההתקרבות הזו אפשרה ירדן לארגון הפלסטיני החדש, הפת"ח, לפעול מתוך הגדה בפעולות גרילה כנגד ישראל. ישראל בתגובה מבצעת פעולות תגמול ובגדולה שבהן, פעולת סמוע, בשנת 1966 פוגעת בעיקר בצבא הירדני ומקרבת את ירדן עוד יותר לברית עם מצרים וסוריה.
לא רק השפעה מבחוץ הזינה את המדיניות הירדנית. מאז 1948, שני שליש מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית. תושבי הגדה זוכים להתאזרח (לא באזרחות מלאה לחלוטין) ולפליטים מציעים אזרחות מוגבלת. אבל כל הפלסטינים יכולים להצביע לפרלמנט ולהתמנות למשרות ממשלתיות גבוהות. מעל למאתיים אלף פליטים פלסטינים נוספו לירדן לאחר כיבוש הגדה על ידי ישראל ב1967. בערבית מבחינים בין הפליטים של 48 (לאג'יון) לבין העקורים של 67 (נאזיחון).
ירדן ניסתה להימנע מלהשתתף במלחמה יוני 1967, אבל לאחר התקפת חיל האוויר על חילות הארצות השכנות, נאלצה לקיים את חלקה בהסכם צבאי שהיה לה עם סוריה וירדן. ובכל זאת קיוותה להשתתפות סמלית, אבל נתקלה בממשלה ישראלית שהייתה נחושה לנצל את המצב לכבוש את הגדה, כפי שהצבא הישראלי לחץ לעשות כבר משנת 1963.
לאחר כיבוש הגדה, הפת"ח, כעת בשליטה על אש"ף, ביקש להפוך את עצמו לויטקונג ואת ירדן לצפון וייטנאם. הפעולות של אש"ף בגדה התגברו, וישראל ביצעה פעולת תגמול גדולה סביב בסיסי אש"ף בכראמה במרץ 1968, וצה"ל נחל תבוסה קשה שם, וכתוצאה מכך קרנו של אש"ף בירדן עלתה.
לאור ההצלחה הזו, חזיתות השמאל באש"ף בקשו גם להפיל את המשטר ההאשימי ויחד עם הפת"ח הקימו מדינה בתוך דמינה במחנות הפליטים. החזיתות גם עוסקות בחטיפת מטוסים והפעולות הללו מובילות את המשטר ההאשימי להחליט על מבצע צבאי גדול לסילוק אש"ף מירדן. וזה קורה בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). כמעט שנה של לחימה שמערבת גם את הסורים ונגמרת במותם של כעשרת אלפים פלסטינים ומעבר של אש"ף ללבנון בסופו של דבר.
משנת 1972 עד שנת 1988, הממלכה ההאשימית ניסתה להגיע להסדר עם ישראל, תחילה בלי הפלסטינים ולבסוף יחד איתם, על עתיד הגדה המערבית. זה החל במסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר שניסה להביא להסכם חלוקה טריטוריאלי בין ירדן לישראל אבל ההאשימים דרשו נסיגה שלמה מהגדה. כאשר הליכוד עלה לשלטון, ירדן כבר נוטרלה כבעלת עניין של ממש בגדה בשל העלאת רעיון האוטונומיה הכושל של בגין וסאדאת.
עם בחירת ממשלת האחדות בשנת 1984, עלה מחדש רעיון ישן של מפלגת העבודה, "האופציה הירדנית". הוא צץ לראשונה סביב שנת 1972 ומולידיו הין יגאל אלון ומשה דיין. אלון ביקש לחלק את השטח עם ירדן ודיין את הסמכויות. שניהם לא הציעו מספיק לטעמו של המלך. כעת בגרסה השנייה שנוסתה בין שנת 1984 לשנת 1987, אש"ף הפעם היה חלק מהדיונים וחלקם התקיימו ללא ידיעתו. בשנת 1987, שמעון פרס, מאחורי גב של ממשלת האחדות, חתם בביתו הפרטי של ידיד המלך בלונדון על הסכם להחזרת רוב הגדה לירדן, אבל מיהר להדליף את הנוסח והמלך החליט לסגת ממנו. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, המלך כבר החליט להתנתק לחלוטין מהגדה בנאום מפורסם בו הזיל דמעות (תנין?) על היפרדותו מהגדה.
ההיפרדות מהגדה מיקדה את המשטר במצבה של הגדה המזרחית. למזלו של הבית ההאשימי, האביב הערבי, הקדים לבוא בירדן ופרץ בשנת 1989 וכך לא היה מושפע מהעולם הערבי מסביבו. עד שנת 1988, נהנתה ירדן מהמשבר המתמשך בלבנון שהביא למעבר של הפעילות הבנקאית מבירות לעמאן. אבל עם התייצבות הכלכלה הלבנונית נקלע לירדן למשבר כלכלי שבבסיסו דרישה של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית שירדן תפסיק מדיניות של סבסוד ורווחה על מנת שתוכל להחזיר את הכסף שלוותה מגופים אלה. ניסיון לניהול מדיניות שכזו הביא למהומות והתנגדות עממית. המהומות הללו נודעו כ"מהפכה השקטה" או "האביב הירדני". הם הובלו על ידי הסטודנטים בדרישה להחזרת סבסוד מוצרי יסוד ולבטל את האיסורים על חופש הביטוי וההתארגנות. בלחץ ההפגנות החרות הפרלמנטרית הוחזרה ועימה המשטר המפלגתי (יש כיום 30 מפלגות בפרלמנט הירדני). ולמרות ההתנגדות בתוכו המלך חתם על הסכם שלום עם ישראל בשנת 1994. שלום קר המתבסס בעיקר על שיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי.
האתגרים הגדולים של השנים האחרונות קשורים בהגירה של פליטים לתוך ירדן. ההגירה העירקית אחרי 2003 הביאה איתה הון, אבל גם העלתה את מחירי הדירות והבתים בעמאן. ההגירה אחרי 2012 (ירדן הקפידה לא להכניס פליטים פלסטיניים מסוריה) הטילה עומס כלכלי כבד על המדינה אבל לא ערערה את יציבותה. תרמה לכך מדיניות שקולה של המלך מול העניין הפלסטיני (המלך התחתן עם דניה, פלסטינית במקור מטול כרם שגדלה בכווית) ותרם בכך לתחושת האחדות.
בשנים הקרובות היכולת לנהל מדיניות כלכלית שאינה מצייתת לכללי הבנק העולמי והמדיניות הניאו הליברלית שלו, יחד עם עמדות חוץ שמשקפות את העמדות של החברה האזרחית יהיו התנאי להמשך היציבות.
וכך לסיכום, ירדן החלה כיצירה מלאכותית, אולי אף יותר ממדינות אחרות שנולדו אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל עם השנים התייצבה והפכה ממדינת שבט למדינת לאום ערבית אשר בעיותיה ועתידה אינם שונים מאלה של שאר מדינות ערב.
הרצאה שביעית : ירדן: מדינה או שבט?
השאלה הזו הוצבה בזמנו על ידי מדינאי מצרי והיא מבטאת תחושה בעולם הערבי שבין כל המדינות המלאכותיות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ירדן היא המלאכותית מכולן. אנחנו ננסה לענות על השאלה הזו באמצעות סקירה היסטורית של הממלכה ההאשימית הירדנית.
שכבת האוכלוסייה הוותיקה ביותר בירדן קשורה למבנה השבטים בחצי האי ערב עוד טרם בואו של האסלאם (תקופה המכונה "אל-ג'אהיליה" בערבית). השבטים לשתי קואליציות דרומית (שבטי ימן) וצפונית (שבטי קייס) והזדהות עם אילן היוחסין הזו השפיעה על יחסים בין עדתיים בעבר הירדן באזור כולו עד תחילת המאה ה-20. הם היו מקור לזהות חברתית וגם לסכסוכים. בלבנון היה קרב גדול בין שתי הקואליציות הלל, קרב עין דארא בשנת 1711 והיו דיווחים מהארץ על סכסוך על הבסיס הזה עדיין בשנת 1920.
השבטים הללו הגיעו במאות הראשונות של האסלאם ואך לפני כן. עד למאה ה-19 כל מי ששלט בעבר הירדן אפשר אוטונומיה רבה לשבטים שהתפרנסו בין השאר מהעובדה שאחת מהדרכים החשובות של החאג' עברה דרך אזורי מחייתם. השבטים היו מוסלמים ונוצרים. במהלך המאה ה-19 במסגרת מאמצי הריכוזיות והמודרניזציה של האימפריה העות'מאנית נעשה ניסיון לשלטון ישיר יותר בעבר הירדן. עיקר הדאגה בתחילת המאה ה-19 היו הפלישות של הוואהבים אל תוך עבר הירדן. הוואהביה הייתה תנועה של אסלאם קנאי שהוקמה בחצי האי ערב ולימים תשתף פעולה עם בית סעוד ביצירת ערב הסעודית. עד היום להשקפת עולמה הקפדנית השפעה על סעודיה (אם כי עקרון אחד שלה, שרק מי שממוצא ערבי יכול להנהיג את האסלאם, כבר אינו משחק תפקיד בגישה האסלאמית של היום). לצורך כך נעזרו השלטונות במוחמד עלי, שליט מצרים. ואכן במסגרת כיבושיו הוא אמנם סילק את הוואהביה בחזרה אל תוך חצי האי-ערב אך גם קרע מהאימפריה את סוריה, עבר הירדן, פלסטין ולבנון למשך תקופה קצרה (1849-1831). בזמן שלטונו בארץ, מרדה נגדו האוכלוסייה הפלסטינית. יש הרואים במרד הזה את תחילתה של הלאומיות הפלסטינית. כך או כך, ראשי המרד מצאו מקלט בעבר הירדן. מוחמד עלי העניש את המארחים בהרס טוטלי של העיירות אל-סלט וכרכ.
בשנת 1867, חל שינוי דמוגרפי משמעותי בעבר הירדן. הצ'רקסים הם עדה מוסלמית סונית מצפון הקווקז (איזור צ'רקסיה הוא בצפון מזרח הים השחור) גורשה מרוסיה והגיעה לאימפריה. העות'מאנים הפנו אותם לעבר הירדן בתקווה שיעזרו לשלטון המרכזי להשליט את מרותו. עם עזרתם השלטון ריכז את השבטים בכמה יערים קטנות כמו ארביד, כרכ וג'רש. עם בואם, הכפר עמאן הפך לעיירה צ'רקסית גדולה. האזור כולו הוא חלק ממחוז סוריה וכך יישאר עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
נקודת תפנית נוספת הייתה הנחת קו הרכבת החיג'אזית בשנת 1910. השבטים התפרנסו עד אז מהגנה והתקפה על עולי הרגל לחאג' אבל כעת פרנסתם נפגעה. הם ניסו למרוד (וכאן אנו נתקלים בשמות מפורסמים של שבטים שיש להם ענפים בגדה המערבית ואפילו בנגב כגון בנו עדוואן, בנו חסן, בנו סקר וחוויאת).
כמו האזור כולו, גם עבר הירדן השתנה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. תחילה היה אזור עבר הירדן מנותק ממחוז סוריה ובהסכם סייקס-פיקו ממאי 1916 הוא נכלל בשטח השפעה בריטי. עם תום הקרבות ולמשך שנתיים הבריטים התייחסו לעבר הירדן כחלק בלתי נפרד מפלסטין, ושלחו נציב מקומי לשלוט שם. אבל התפתחויות במקומות אחרים חייבו שינוי מהותי במעמד המדינה הזו.
על פי הסכם שנחתם בין המשפחה ההאשימית בחג'אז (חבל ארץ שכולל את שתי הערים הקדושות לאסלאם: מכה ומדינה) לבריטים, חלקים נרחבים של האזור המזרחי של העולם הערבי (ה"משרק") נועדו להיות ממלכות של משפחה זו. המשפחה ההאשימית בשל אילן יוחסין שלה שהגיע עד להאשם, דודו של הנביא, קיבלה מידי העות'מאנים את זכות השמירה על המקומות הקדושים. ראש המשפחה, הנכבד, השריף, של מכהף היה חוסיין ההאשימי ובתיווכו של לורנס איש ערב הידוע, ניהל התכתבות עם מקמהון שהייה הנציב העליון הבריטי במצרים כזכור מצריים מאז 1882 תחת כיבוש בריטי). בחליפת המכתבים הזו, בין סוף 1915 לתחילת 1916, הסכימו הבריטים כי מחוזות ה"משרק" יהפכו לממלכות האשימיות בחסות בריטית ( הכוונה הייתה לסוריה, לבנון, עירק, ירדן ופלסטין) בנוסף להקמת ממלכה עצמאית בחג'אז. בתמורה, השריף הכריז על המלחמה באימפריה העות'מאנית כ"ג'יהאד", מלחמת קודש, ובהיותו סמכות חשובה בעולם האסלאמי הבריטים קיוו כי הכרזתו תמנע מהמוסלמים בהודו למרוד בהם.
בריטניה לא קיימה את הבטחתה בשלמותה. את סוריה היא הבטיחה לצרפת ואת פלסטין לתנועה הציונית. ההבטחות הסותרות הללו יצרו בעיה. על סמך ההבטחות הבריטיות ולאור הדרך שבה עוצבה מפת המדינות, הועיד שריף חוסיין את סוריה לבנו פיצל ואת עירק לבנו עבדאללה. על מנת לקבוע עובדות בשטח, פיצל הצטרך לכוחות שכבשו את סוריה (ולורנס איש ערב אפשר לו להיכנס ככובש לדמשק, כאשר למעשה כבר העיר נכבשה על ידי כוחות הברית). פיצל הומלך כמלך סוריה הגדולה (שכללה את עבר הירדן, פלסטין סוריה ולבנון). מלוכתו נמשכה שנתיים עד 1920. באותה שנה אפשרו הבריטים לצרפתים להיכנס ללבנון ומשם הצרפתים פלשו לסוריה ובקלות הביסו את צבאו של פיצל במיסלון (רמה שעל גבול לבנון-סוריה היום). פיצל נמלט ומצא מקלט בחיפה וכהוקרה הוריש לה אובליסק שבור שנמצא בכיכר פיצל בעיר היום.
כדי לפתור את בעייתו, שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, החליט להמליכו על עירק. המלכה זו גרמה לבעיה נוספת משום שעירק הובטח לאחיו של פיצל, עבדאללה. עבדאללה שהה בשנת 1921 במכה, שם ממלכת אביו כבר הייתה נתונה להתקפה של בית סעוד ממרכז חצי האי ערב (שקיבל עזרה של בריטי אחר, סט. ג'ון פילבי) במיטב המסורת הבריטית של הפרד ומשול ובגידה בבעלי ברית.
עבדאללה החליט לנוע עם משפחתו המורחבת (כעשרים אלף איש) לעבר סוריה בטענה שהוא הולך לכבוש אותה מידי הצרפתים. הוא הגיע עד לעמאן, אז כפר צ'רקסי של 5000 איש ועצר שם כשהוא מאיים להמשיך לסוריה (בדרך חלק מאנשיו נשכרו כניצבים על ידי במאי הוליוודי שצילם סרט אילם על נפילת חומות יריחו).
צ'רציל כינס במרץ 1921 את כל מומחיו לענייני ערבית בקהיר ושם הוחלט ליצור מדינה חדשה – עבר הירדן. היא הופרדה מן המנדט הבריטי בארץ וממחוז סוריה אליו השתייכה בתקופה העות'מאנית.
בתחילת דרכו נאלץ עבדאללה להיאבק בפולשים וואהבים שאותם הזכרנו כבר קודם ולשם כך הבריטים הקימו עבורו בעזרת קצינים בריטיים את הלגיון הערבית. כך קמו בסיסים בריטים כולל בסיס חיל אוויר. לאחר התבססותו עבדאללה מתעניין ומתערב בנעשה בארץ ובונה רשת של נאמנות אליו בקרב חלק מהאליטה החברתית והפוליטית שם (כמו משפחות נוסייבה, נשאשיבי ועבד אל-האדי). יריבו הגדול ומי שניסה למנוע לשחק תפקיד ראשי שכזה היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. התנועה הלאומית באותה תקופה מורכבת מראשי משפחות חשובות ומעמד בינוני שהולך וגדל. רוב חברי התנועה תומכים במופתי ובעיקר מתנגדים לברית שנרקמת בין הבית ההאשימי לסוכנות היהודית.
הקשרים ההדוקים עם הסוכנות כלול משכורת חודשית לעבדאללה מהסוכנות. לאחר שעבר הירדן זכתה בעצמאות בשנת 1946, הקשרים הללו הפכו למשמעותיים יותר. בשנת 1947, כאשר בריטניה החליטה לעזוב את הארץ, והעבירה את הדיון בעתיד הארץ לאו"ם, עבדאללה והסוכנות היהודית ניהלו דיון מקביל משלהם על עתיד הארץ. כאשר התברר שהאו"ם מציע לחלק את הארץ למדינה ערבית ומדינה יהודית וכי פתרון זה לא מתקבל על דעתם של הפלסטינים ומרבית מדינות ערב, היה על עבדאללה לתמרן בין חברותו בליגה הערבית לבין רצונו להמשיך בברית הבלתי כתובה עם הציונות.
אל מול הליגה הערבית, עבדאללה אימץ את עמדתה ואף הציע להנהיג את המאמצים הצבאיים למנוע את הקמתה של מדינה יהודית ולהגן על הפלסטינים מפנייה. אבל הוא בעיקר היה נאמן להבנה שהגיע אליה עם הסוכנות היהודית בסדרה של מגעים שנמשכו עד לסיום המנדט. תמצית ההבנה הייתה שבתמורה לאי השתתפותו של הלגיון הערבי, או השתתפותו המוגבלת, במאמץ הכולל הערבי, תוכל ירדן לספח שטחים מהארץ. כאשר האו"ם הגדיר בהחלטת החלוקה מה יהיה החלק "הערבי" של הארץ, ביקש עבדאללה חלק זה לעצמו. בסופו של דבר הוא קיבל את מה שהפך להיות הגדה המערבית. שני הצדדים לא הצליחו להסכים על חלוקת ירושלים ואחרי קרבות עקובים מדם נחצתה העיר בהסכם בין שני הצדדים. הלגיון פחות או יותר קיים את חלקו, ישראל פחות (ניסתה ללא הצלחה לכבוש את ג'נין). הלגיון לא התחבר, כפי שהייה צריך על פי תוכנית המלחמה הכלל ערבית לצבא המצרי באזור פאלוג'ה, ובכך פגע קשות במאמץ הצבאי הזה. ישראל לחצה על ירדן בשיחות שביתת הנשק לקבל עוד שטח מפלסטין ובאפריל 1949 קיבלה את ואדי ערה שהיה עד אז חלק מהגדה המערבית.
הלגיון בהתאם להבנה זו לא הגן על לוד ורמלה ועוד נחזור לפרשה זו. הכעס על ההתנהגות הירדנית הביא לרציחתו של המלך עבדאללה בידי פלסטיני בביקור במסגדים בירושלים בשנת 1951. המלך הוחלף לזמן קצר על ידי בנו טלאל והוא הוחלף על ידי נכדו של עבדאללה חוסיין שעלה לשלטון בשנת 1952 בגיל מאוד צעיר.
עוד בטרם נרצח, עבדאללה סיפח באופן רשמי את הגדה המערבית, הסיפוח לא הוכר על ידי העולם והליגה הערבית. אבל בכל זאת ירדן בשנת 1955 התקבלה כחברה באו"ם. המלך החדש, חוסיין בן טלאל, ונכדו של עבדאללה, הבין שעליו להילחם בדימוי של ירדן של מדינת שבטים בחסות בריטית. על כן בשנת 1952 הוא נענה ללחצים של קצינים זוטרים וסילק את הקצונה הבכירה הבריטית ומאוחר יותר את הרמטכ"ל גלאב פאשא בטענה שהוא היה אחראי על ההחלטה לא להגן על לוד ורמלה בשנת 1948.
אבל הקשר ללאומיות הפאן ערבית לא גווע בירדן והתחזק על עלייתו של נאצר לשלטון במצרים. הרמטכ"ל החדש, עלי אבו נואר, ניסה לבצע הפיכה צבאית וגם גרם לאינתיפאדה קצרה בגדה בשנת 1957. רק בעזרת צבא בריטי חזר השקט על כנו.
עד שנת 1963, בית המלוכה ניסה להקים ממלכה תחוקתית, ועל אושרה פעילות פרלמנטרית ומפלגתית. אבל מאחר והחברה האזרחית ביקשה מדיניות יותר פרוגרסיבית ופאן ערבית, החליט בית המלוכה לאסור על כל פעילות מפלגתית ואפשר רק בחירות אישיות. אבל בית המלוכה החל ליישר קו לקראת 1967 עם המשטרים המהפכניים וערב מלחמת יוני 1967, ירדן הייתה חלק מברית צבאית עם סוריה ומצרים. בגלל ההתקרבות הזו אפשרה ירדן לארגון הפלסטיני החדש, הפת"ח, לפעול מתוך הגדה בפעולות גרילה כנגד ישראל. ישראל בתגובה מבצעת פעולות תגמול ובגדולה שבהן, פעולת סמוע, בשנת 1966 פוגעת בעיקר בצבא הירדני ומקרבת את ירדן עוד יותר לברית עם מצרים וסוריה.
לא רק השפעה מבחוץ הזינה את המדיניות הירדנית. מאז 1948, שני שליש מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית. תושבי הגדה זוכים להתאזרח (לא באזרחות מלאה לחלוטין) ולפליטים מציעים אזרחות מוגבלת. אבל כל הפלסטינים יכולים להצביע לפרלמנט ולהתמנות למשרות ממשלתיות גבוהות. מעל למאתיים אלף פליטים פלסטינים נוספו לירדן לאחר כיבוש הגדה על ידי ישראל ב1967. בערבית מבחינים בין הפליטים של 48 (לאג'יון) לבין העקורים של 67 (נאזיחון).
ירדן ניסתה להימנע מלהשתתף במלחמה יוני 1967, אבל לאחר התקפת חיל האוויר על חילות הארצות השכנות, נאלצה לקיים את חלקה בהסכם צבאי שהיה לה עם סוריה וירדן. ובכל זאת קיוותה להשתתפות סמלית, אבל נתקלה בממשלה ישראלית שהייתה נחושה לנצל את המצב לכבוש את הגדה, כפי שהצבא הישראלי לחץ לעשות כבר משנת 1963.
לאחר כיבוש הגדה, הפת"ח, כעת בשליטה על אש"ף, ביקש להפוך את עצמו לויטקונג ואת ירדן לצפון וייטנאם. הפעולות של אש"ף בגדה התגברו, וישראל ביצעה פעולת תגמול גדולה סביב בסיסי אש"ף בכראמה במרץ 1968, וצה"ל נחל תבוסה קשה שם, וכתוצאה מכך קרנו של אש"ף בירדן עלתה.
לאור ההצלחה הזו, חזיתות השמאל באש"ף בקשו גם להפיל את המשטר ההאשימי ויחד עם הפת"ח הקימו מדינה בתוך דמינה במחנות הפליטים. החזיתות גם עוסקות בחטיפת מטוסים והפעולות הללו מובילות את המשטר ההאשימי להחליט על מבצע צבאי גדול לסילוק אש"ף מירדן. וזה קורה בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). כמעט שנה של לחימה שמערבת גם את הסורים ונגמרת במותם של כעשרת אלפים פלסטינים ומעבר של אש"ף ללבנון בסופו של דבר.
משנת 1972 עד שנת 1988, הממלכה ההאשימית ניסתה להגיע להסדר עם ישראל, תחילה בלי הפלסטינים ולבסוף יחד איתם, על עתיד הגדה המערבית. זה החל במסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר שניסה להביא להסכם חלוקה טריטוריאלי בין ירדן לישראל אבל ההאשימים דרשו נסיגה שלמה מהגדה. כאשר הליכוד עלה לשלטון, ירדן כבר נוטרלה כבעלת עניין של ממש בגדה בשל העלאת רעיון האוטונומיה הכושל של בגין וסאדאת.
עם בחירת ממשלת האחדות בשנת 1984, עלה מחדש רעיון ישן של מפלגת העבודה, "האופציה הירדנית". הוא צץ לראשונה סביב שנת 1972 ומולידיו הין יגאל אלון ומשה דיין. אלון ביקש לחלק את השטח עם ירדן ודיין את הסמכויות. שניהם לא הציעו מספיק לטעמו של המלך. כעת בגרסה השנייה שנוסתה בין שנת 1984 לשנת 1987, אש"ף הפעם היה חלק מהדיונים וחלקם התקיימו ללא ידיעתו. בשנת 1987, שמעון פרס, מאחורי גב של ממשלת האחדות, חתם בביתו הפרטי של ידיד המלך בלונדון על הסכם להחזרת רוב הגדה לירדן, אבל מיהר להדליף את הנוסח והמלך החליט לסגת ממנו. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, המלך כבר החליט להתנתק לחלוטין מהגדה בנאום מפורסם בו הזיל דמעות (תנין?) על היפרדותו מהגדה.
ההיפרדות מהגדה מיקדה את המשטר במצבה של הגדה המזרחית. למזלו של הבית ההאשימי, האביב הערבי, הקדים לבוא בירדן ופרץ בשנת 1989 וכך לא היה מושפע מהעולם הערבי מסביבו. עד שנת 1988, נהנתה ירדן מהמשבר המתמשך בלבנון שהביא למעבר של הפעילות הבנקאית מבירות לעמאן. אבל עם התייצבות הכלכלה הלבנונית נקלע לירדן למשבר כלכלי שבבסיסו דרישה של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית שירדן תפסיק מדיניות של סבסוד ורווחה על מנת שתוכל להחזיר את הכסף שלוותה מגופים אלה. ניסיון לניהול מדיניות שכזו הביא למהומות והתנגדות עממית. המהומות הללו נודעו כ"מהפכה השקטה" או "האביב הירדני". הם הובלו על ידי הסטודנטים בדרישה להחזרת סבסוד מוצרי יסוד ולבטל את האיסורים על חופש הביטוי וההתארגנות. בלחץ ההפגנות החרות הפרלמנטרית הוחזרה ועימה המשטר המפלגתי (יש כיום 30 מפלגות בפרלמנט הירדני). ולמרות ההתנגדות בתוכו המלך חתם על הסכם שלום עם ישראל בשנת 1994. שלום קר המתבסס בעיקר על שיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי.
האתגרים הגדולים של השנים האחרונות קשורים בהגירה של פליטים לתוך ירדן. ההגירה העירקית אחרי 2003 הביאה איתה הון, אבל גם העלתה את מחירי הדירות והבתים בעמאן. ההגירה אחרי 2012 (ירדן הקפידה לא להכניס פליטים פלסטיניים מסוריה) הטילה עומס כלכלי כבד על המדינה אבל לא ערערה את יציבותה. תרמה לכך מדיניות שקולה של המלך מול העניין הפלסטיני (המלך התחתן עם דניה, פלסטינית במקור מטול כרם שגדלה בכווית) ותרם בכך לתחושת האחדות.
בשנים הקרובות היכולת לנהל מדיניות כלכלית שאינה מצייתת לכללי הבנק העולמי והמדיניות הניאו הליברלית שלו, יחד עם עמדות חוץ שמשקפות את העמדות של החברה האזרחית יהיו התנאי להמשך היציבות.
וכך לסיכום, ירדן החלה כיצירה מלאכותית, אולי אף יותר ממדינות אחרות שנולדו אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל עם השנים התייצבה והפכה ממדינת שבט למדינת לאום ערבית אשר בעיותיה ועתידה אינם שונים מאלה של שאר מדינות ערב.