פרוש השם בעת' הוא תחייה בעברית. בתחילה הבעת' היה תנועה רעיונית שנולדה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. סוריה קיבלה עצמאות בשנת 1946 והבעת' קם בשנת 1947. שלושה אישים הם מייסדיה. החשוב שבהם הוא מישל עפלק, נוצרי מסוריה שבהשכלתו היא פילוסוף וסוציולוג. מגיל צעיר נמשך לרעיון הלאומיות הפאן-ערבית כמזור לכל בעיות האזור. הוא בא ממשפחה מבוססת שיכלה לאפשר לו לימודים במוסדות איכותיים בסוריה ואחר כך בסורבון בפריז. שם פגש את המייסד השני של הבעת', צלאח אל-דין אל-ביטאר. עליו נדבר עוד מעט. בשנת 1932, חזר עפלק לסוריה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. כאשר המפלגה סרבה לבקר את הפעילות הקולוניאלית הצרפתית, במיוחד באלג'ריה, הוא עזב אותה. בשנת 1940 הוא חבר לאל-ביטאר ושניהם הובילו את המהלך להקמת תנועה פוליטית חדשה.

אל-ביטאר היה בן למשפחה מוסלמית מבוססת ואדוקה בעלת אילן יוחסין שהגיע עד למשפחת הנביא וכלל שורה של חכמי דת חשובים. הוא התפקר בסורבון וכשחזר לסוריה גם הוא התאכזב מהשמאל הסורי המסורתי. עפלק ואל-ביטאר התחברו למאוכזב נוסף מהשמאל, אכרם חוראני (שאכן היה אכן מהחוראן, האזור מזרחית לרמת הגולן). בדומה לשני האחרים גם היה בן המעמד הבינוני הגבוה שזכה להשכלה איכותית בפקולטה למשפטים בדמשק. חוראני הצליח לחבר מפלגה קיימת, המפלגה הלאומית סוציאליסטית, שהיה ממנהיגיה לתנועה החדשה בשנת 1952.

כאשר התרחש האיחוד גם התגבשה האידיאולוגיה בצורה ברורה יותר. היו בה שני מרכיבים עיקריים: הראשון צדק חברתי. החזון היה של עולם ערבי אשר מונהג על ידי רעיונות הסוציאליזם הערבי. התפיסה הייתה שניתן להשיג צדק חברתי (לצמצם את הפער בין העשירים לעניים ולנצל נכון את משאבי החברה האנושית) גם תוך כדי כיבוד המסורת וקבלה של יוזמה פרטית שלא גולשת לקפיטליזם חזירי).

מרכיב שני היה הפאן-ערביות שהייתה אמורה להיות מושגת דרך מהפכה מתמדת נגד משטרים פיאודליים, פרו מערביים ותוך כדי שחרור פלסטין. במידה רבה לא היה שוני רב בין תפיסה זו לתפיסתו של ג'מאל עבדול נאצר.

ההזדמנות להיות חלק מהשלטון הגיעה בשנת 1954, כאשר שורה של שליטים צבאים שתפסה את השלטון בהפיכות צבאיות מאז 1949, הוחלפה במשטר פרלמנטרי נבחר. הבעת' הופך לכוח הפוליטי המשמעותי בתוך קואליציה שמנהיגה את סוריה. בשנת 1958 הוביל את הבעת' את הממשלה החדשה לאחדות עם מצרים במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת (1961-1958). האיחוד לא עלה יפה בעיקר משום שנאצר התייחס לסוריה כמחוז מצרי ושאף להחליש את הבעת' ודרש שיהיה משטר בעל מפלגה אחת – מפלגת השלטון המצרית. עפלק וביאטר התאכזבו ממדיניותו של נאצר ונעזרו בצבא הסורי להביא לסופו של האיחוד. לצורך כך הם נזקקו לסיוע מהצבא הסורי וביצעו הפיכה ללא שפיכות דמים בשנת 1961.

בשנתיים הבאות (1963-1961) סוריה נקלעה לתוהו ובוהו פוליטי. שמונה עשרה הפיכות אירעו בה במשך תקופה קצרה זו. התקופה הזו הסתיימה ובמקומה התחילה העת העלווית בהיסטוריה הסורית ובזו של הבעת'. העלווים מהווים היום כ-12 אחוז מאוכלוסיית סוריה. זו היא דת שהתפתחה מתוך השיעה (על פי שמה ניתן להבין שהם רואים בעלי את הנביא האחרון) אשר הוסיפה מוטיבים נוצרים ואחרים לפרשנות המיוחדת של בני העדה לדת. מיעוטים כאלה שיתפו פעולה עם מעצמות קולוניאליות ולכן היה עלייהם לשמור על עצמם מפני נקמנות המשחררים הלאומיים (במקרה של האשורים בעירק זה נגמר בטבח במיעוט הזה וגם המיעוט היהודי סבל מכך בשנת 1941 בעירק). הדרך הטובה ביותר עבור העלווים הייתה להיכנס לצבא ולהתמקם בחיל היוקרתי ביותר, חיל האוויר. בתחילה קבוצת הקצינים הזו נוהלה על ידי צאלח ג'דיד שגם קשר קשר אידיאולוגי עם הבעת' והשמאל הסורי אבל הוא לבסוף הודח על ידי חאפט' אל-אסד.

הקצינים העלווים תופסים את השלטון בשנת 1963 ואסד עולה לשלטון בשנת 1966 ומכנה את המפלגה הישנה כ"בעת' החדש". המשטר החדש מכריח את מישל עפלק לפרוש ממנהיגות המפלגה ולמעשה מגלה אותו ללבנון. עפלק עובר משם לעירק ומצטרף לבעת' העירקי ומתמנה למזכ"ל המפלגה שם באותה שנה, 1966. עירק באותם ימים כבר הייתה מדינה מהפכנית. קציני צבא בהשראת תנועת "הקצינים החופשיים" במצרים, הדיחו את בית המלוכה ההאשימי ואת השלטון הפרו-בריטי. היה זה על רק ניסיון נואש האשימי לבנות מדינה משותפת עירקית-ירדנית כמשקל נגד לאיחוד המצרי-סורי. במסגרת הניסיון הזה החליטה הממשלה העירקית לשלוח חטיבה לעזור למלך הצעיר הירדני בראשות קצין בשם עבד אל-כרים קאסם. הוא מעולם לא להגיע לירדן בדרך לשם ביצע סיבוב פרסה חזר לבגדאד וביצע את ההפיכה. קאסם בנה את ההמשלה הראשונה שלו בעזרת המפלגה הקומוניסטית (הוא עצמו האמין בקומוניזם) והסניף המקומי של מפלגת הבעת'. זו הסיבה שקאסם מאפשר את בואם של יועצים סובייטים רבים והקשר ההדוק הזה לברית המועצות מרחיק את הבעת' העירקי מנאצר שמנסה לשמור על עצמאות במלחמה הקרה.

הבעת' מבקש לשלוט בעצמו בעירק ובשנת 1963 מדיח את קאסם אבל לא מצליח לשמור על השלטון בפני סגנו של קאסם שמטיל שלטון צבאי על המדינה. אבל המאבק נמשך והבעת' בונה ברית חדשה עם אנשי הצבא ובראשם קצין בשם אל-בכר (וסגנו סדאם חוסיין) שנוטלים את השלטון יחד עם מפלגת הבעת' בשנת 1968. שנות השבעים הראשונות מתאפיינות במאבק בין הבעת' הסורי לבעת' העירקי. סדאם חוסיין מרחיק את עפלק לבירות אבל מעניק לו את התואר נשיא הבעת' העולמי ולא נוטל ממנו את היוקרה עד למותו של עפלק בשנת 1989.

לא הרבה נשאר מהאידיאולוגיה המקורית של הבעת' במאה שלנו. אם כי יש לתנועה סניפים רבים בעולם הערבי. כמעט בכל ארץ וחלק מהם היו ועדיין משמעותיים בפוליטיקה המקומית. כך למשל בבחריין הבעת' המקומי היה גורם חשוב באביב הערבי שדוכא קשה על ידי ידידנו החדש מלך בחריין. יש סניף פעיל גם במצרים שהפגין בזמן האביב הערבי והיה משמעותי בביקורת על נשיא מצרים ותמיכתו בבשאר אל-אסד. בירדן התנועה הוצאה מחוץ לחוק לעתים קרובות אבל כשמאפשרים לה לפעול היא שולחת נציגים לפרלמנט. חזית השחרור הערבית הפלסטינית, ארגון קיקיוני יחסית, ייצג את הבעת' בתוך אש"ף ויש לה נציגות בגדה (אם כי מנהיגיה יושבים בכלא היום).

לסיכום, שלושה אישים מן המעמד הבינוני הגבוה , בעלי השכלה גבוהה בסוריה ובאירופה עם ניסיון בחינוך והוראה ניסו לבנות עולם חדש. הם התנסו בעצמם במאבק אנטי קולוניאלי והשתייכו אידיאולוגית לתפיסה פאן-ערבית וסוציאליסטית. הם כתבו הרבה ויש בכמה ספריות בעולם את כתב העת "הבעת'" בו פרסמו את הגותם. טעותם הגדולה הייתה ההתחברות לצבא ובסוריה התמקדותם בעדה אחת שלא ויתרה על עדתיותה למען אידיאולוגיה אוניברסלית יותר. צריך לזכור שהם עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

עד כמה יש פה החמצה ניתן ללמוד מהחוקה שביקשו שתעצב את סוריה בתחילת דרכם: ביטול הניצול הפיאודלי והקפיטליסטי; התנגדות לכל משטר דיקטטורי; אחוד עולם ערבי על בסיס של מצע חברתי כלכלי סוציאליסטי וכיבוד חרויות הפרט. הייתה זו אמונה בסוציאליזם פרגמטי ולא דוגמטי שפינה מקום ליוזמה פרטית אבל לא חזירית והלאמה מוגבלת ולא טוטלית. מרכיב נוסף מעניין בהגות שלהם, בעל משמעות רבה לימינו, הוא יחסם, במיוחד של עפלק הנוצרי, לחשיבות התרבות האסלאמית בזהות הכלל ערבית.