אנחנו מעתה נתמקד בארצות שכנות ובכל אחת מהן נבחר נושא אחד מרכזי שיאפיין את ההיסטוריה החדשה של המדינות האלה. כאשר חושבים על מצרים, זה טבעי למדי לחשוב על ג'מאל עבד אל-נאצר. היו אישים מצריים חשובים לפניו ואחריו, אבל אף אחד מהם לא הותיר כזה חותם אחריו. איש מהם גם לא עורר כזו התלהבות ומחויבות כמוהו בכל העולם הערבי ואף מעבר לכך.

נאצר נולד בשנת 1918 באזור אלכסנדריה למשפחה מהמעמד הבינוני התחתון. אביו היה מנהל סניף דואר מקומי. את ימי בית ספר התיכון הוא העביר בין אלכסנדריה לקהיר. בשנות השלושים הוא כבר מנהיג צעיר של תלמידים וסטודנטים בהפגנות מול השלטון הבריטי ובית המלוכה המושחת של מצרים וכותב את המאמר הראשון שלו על וולטר וחירות האדם. עוד לפני כן יצר קשר עם "מצרים הצעירה" – תנועה לשחרור לאומי שהיה לה אגף צבאי "החולצות הירוקות". באחת ההפגנות למען החוקה הדמוקרטית שהושעתה על ידי הבריטים הוא נפצע; ופעם ראשונה תמונתו מופיעה בעיתון, פצוע מן ההפגנות. התמונה הזו הפכה אותו ליעד של שירותי הביטחון המצריים והקשתה עלייו להתקבל כקדט לאקדמיה הצבאית, אבל הוא ניצל קשרים (ה"וסטה" המצרית המפורסמת – הפרוטקציה שלנו) הכניסה אותו ללימודים.

שם באקדמיה הוא התחבר לעבד אל-חכים אלעאמר ואנואר סאדאת וחברים אחרים שיהוו את הגרעין של ה"קצינים החופשיים". הוא גם הושפע רבות ממדריכו הראשי, עזיז אל-מצרי, שזרע בו את ההכרה בכוחו של הצבא לשנות את המציאות ומבחינה אינטלקטואלית היה זה הסופר הידוע (אולי הידוע אפילו ביותר של מצרים במאה העשרים) תופיק אל-חכים שהיה מקור השראתו העיקרי. ספרו של אל-חכים, “מיומנו של תובע", תורגם לעברית. ספר אחד במיוחד השפיע עליו "חזרתה של הנשמה" שבו אל-חכים מתאר מנהיג מוצלח במיוחד שבא מן העם וייצג את העם.

אירוע מכונן בחייו הייתה המלחמה בפלסטין בשנת 1948. נאצר נפל בשבי בכיס פאלוג'ה. הוא היה חלק מחיל המשלוח המצרי שנכנס לארץ ב-15 במאי 1948 כחלק מתוכנית כלל ערבית שנועדה להציל את הפלסטינים. על פי התוכנית הלגיון הערבי היה אמור לפגוש את חיל המשלוח המצרי באזור פאלוג'ה. כשחזר והחל לכתוב את ספרו "הפילוסופיה של המהפכה" היה ברור שהכישלון בפלסטין מבחינתו נבע משחיתות השלטון במצרים וקשריו עם בריטניה. נושא פלסטין גם חידד אצל נאצר את ההעדפה ללאומיות פאן ערבית על פני לאומיות מקומית מצרית (בערבית ה"קואמייה" מול ה"ווטניה").

לאחר שחרורו, לימד נאצר באקדמיה הצבאית אבל עסק בעיקר בהתארגנות פוליטית לקראת הבאות. נאצר בנה ברית בין כמה קבוצות שכנראה כבר משנת 1948 היה ברור לו שמטרתה תהיה הפלת המשטר המלוכני, האריסטוקרטי והפרו-בריטי. ככל שהוא עסוק יותר בהכנות הממשיות דומה כי הוא נע מאמונה במשטר דמוקרטי רפובליקני לתמיכה במשטר אוטוקרטי, חד מפלגתי וסוציאליסטי עם מדיניות פאן-ערבית שבמרכזה תמיכה במאבקים האנטי קולוניאליים באלג'יריה ופלסטין. מאוחר יותר תתווסף לכך השאיפה להקים גוש עולמי אסיאתי-ערבי-אפריקאי אל מול המערב והגוש המזרחי.

הקבוצות שנאצר חיבר היו ה"קצינים החופשיים", "מצרים הצעירה", "האחים המוסלמים" והמפלגה הקומוניסטית. "הקצינים החופשיים" הייתה הקבוצה המנהיגה. נאצר וחבריו ייסדו אותה בשנת 1949. הם הושפעו מאוד מהפיכתו הצבאית של חוסני זעים בסוריה. זעים בנה מודל של תפיסת תחנת רדיו, משטרה וצבא כנוסחה מוצלחת להפלת משטר (במקרה שלו משטר רפובליקני דמוקרטי). נאצר ייצר מודל משלו, שמהפכנים ערבים אחריו יחקו (כולל אנשי המהפכה האיסלמית באירן). הוא נפטר מהר מאוד משותפיו למהפכה, שבמקרה זה כללו גם קצין גבוה מאוד, מוחמד נגיב, ששיתף פעולה עם המהפכנים והיה נשיא מצרים אחרי המהפכה ביולי 1952.

עיתוי המהפכה נקבע בין השאר בשל הידיעה שנאצר עמד להיעצר בשל מאמר ברור שכתב בעיתון "רוז אל-יוסף" על הצורך בהפלת המשטר. מצרים במשך 1951 ו-1952 סערה והפגנות רבות נגד הבריטים היו מעשה יום יומי והקרקע הייתה פורייה למהפך של ממש. ואכן על פי המודל של סוריה, הקצינים תפסו את תחנות הרדיו והמשטרה ואת המפקדה הצבאית הראשית. צעד נוסף משמעותי היה הקמתה של מועצת פיקוד המהפכה. המועצה הפכה להיות חשובה יותר מהממשלה או כל גוף אחר.

כבר בשנת 1953, נאצר פועל בנחישות להדיח את נגיב ולמנוע משטר רב-מפלגתי ומקים מפלגה אחת – מפלגת השלטון. תרמה לכך גם ניסיון של "האחים המוסלמים" לרצוח אותו ולכן יותר מאוחר הוציא אותם מחוץ לחוק לא רק כמפלגה אלא גם כתנועה. הייתה לו תמיכה של ארגוני העובדים שפתחו בשביתות גדולות עוד בימי כהונתו של נגיב שלא התייחס לתביעותיהם בעוד שנאצר היה קשוב כפי שנראה לצורך לשנות את תנאי העבודה והחיים של האיכרים והפועלים המצריים. כעת הכל היה מוכן להתעמתות הישירה עם בריטניה.

מכאן ואילך סיכום חייו של נאצר הם תערובת של הישגים וכישלונות, מפעלים מרשימים לצד דיכויים של מתנגדים. נאצר הלאים את הכלכלה המצרית על פי אידיאולוגיה שאותה כינה "סוציאליזם ערבי", מודל משלו שאינו שולל יוזמות פרטיות או בעלות פרטית אבל פורם את המשטר הפיאודלי בעיקר באזור הכפר. נאצר השית רפורמה אגרארית שגם אם לא הצליחה במלואה שינתה ללא הכר את מצרים הכפרית וחיברה את הדרום הנובי לשאר הכלכלה המצרית. עד לבואו של נאצר, 5% מהאוכלוסייה שלטה ב-95% מהאדמות. הרפורמה חילקה בצורה שווה יותר את הקרקעות.

רפורמת התיעוש הייתה בעייתית יותר. היא משכה כוח עבודה מן הכפר אבל לא יכלה להתחרות עם היבוא ולא סיפקה תשתית חינוכית לעובדים החדשים שגם התקשו למצוא מקום לגור בו. קהיר החלה להיות מוקפת בחגורות של שכונות עוני שנוסדו בן לילה אך היו בלי תשתית מתאימה ולא לכל מי שהגיע הייתה תעסוקה. אחד הפתרונות היה אבטלה סמויה, העסקת מספר רב של עובדים במקום שבו יש צורך במעט או שמדובר סתם בעבודות דחק.

התיעוש לווה בחשמול מצרים. המרכיב החשוב ביותר בפרויקט זה היה בניית סכר אסואן. סירוב אמריקאי לעזור במימון היה אחד הסיבות להתחזקות הקשר עם ברית המועצות שהסכימה לעזור. למרות הקשר הזה ניסה נאצר, יחיד עם נהרו ההודי וטיטו היוגוסלבי, להקים גוש של מדינות בלתי מזדהות שידאג לאינטרסים של העולם השלישי ולא יהיה שבוי בידי הגושים שהתמודדו במלחמה הקרה. זה לא צלח בידו משום שניטרליות נחשבה בעיני האמריקאים כעוינות ופתחה פתח לחימוש מואץ של ישראל.

גם ניסיונותיו לאחד את העולם הערבי תחת מנהיגותו לא צלחו אם הוא הווה מודל והשראה לכוחות פוליטיים חדשים שבסופו של דבר תפסו את השלטון בעירק, סוריה, דרום תימן, לוב וסודאן. ההתחלה הייתה מבטיחה. קבוצה של פוליטיקאים סורים, אנשי הבעת', הובילה את סוריה לאחדות עם מצרים בשנת 1958. אבל האיחוד עורר דווקא רגשות לאומיים בסוריה עצמה וטענות להשתלטות מצרית והוא הגיע לסיומו בשנת 1961. נאצר הפנה מבטו לדרום תימן שם קבוצה מרתקת של פעילים פוליטיים ביקשה להקים מודל חדש של מדינה מהפכנית במקום הקולוניה הבריטית (שרק תתפנה בשנות השבעים). התמיכה בקבוצת המהפכנים בדרום תימן סיבכה את מצרים במלחמה עקובה מדם עם סעודיה ועוד בטרם ליקק המצרי את פצעיו הוא מצא עצמו בהידרדרות למלחמה נוספת, הפעם עם ישראל.

נאצר ראה בכנות במאבק למען פלסטין כנושא החשוב ביותר של העולם הערבי והוא קווה להוביל את המהלכים האלה. בניגוד לדעה הרווחת עיקר מאמציו היו בתחילה דיפלומטיים. כאשר משה שרת היה ראש הממשלה (1955-1954) נאצר ושרת היו מעורבים בגישושי שלום אשר דוד בן גוריון הכשיל כאשר הפעיל את יהודי מצרים נגד נאצר ויחד עם משה דיין ניהלו מדיניות תוקפנית נגד מצרים.

נאצר דומה האמין החל מ-1960, שישראל מנסה לא להפיל אותו (כפי שאכן ניסתה יחד עם צרפת ובריטניה בשנת 1956) אלא גם את המשטר בסוריה. הטיית מי הירדן לבניית המוביל הארצי ואין ספור התנגשויות סביב אזור החייץ על גבול שביתת הנשק מצד אחד, ורטוריקה מלחמתית מתלהמת של מנהיגי ישראל בקשר למשטר הסורי, מאידך גרמו לנאצר להאמין כי תפקידו ההיסטורי הוא לא להציל את פלסטין אלא גם את סוריה הפרוגרסיבית. לפחדיו מפני התקפה ישראלית גם על סוריה וגם על ירדן תרמו גם התפתחויות. חיל האוויר הישראלי גירה את חיל האוויר הסורי לקרבות אוויר שבהם ידו הייתה על העליונה והיה ברור שישראל שולטת בתחום האווירי מעל סוריה. בגדה המערבית ישראל ביצעה שורה של פעולות צבאיות רחבות היקף ודומה היה שלא יהיה בכוחו של הלגיון הירדני להדוף ניסיון לכבוש את הגדה במידה וישראל תחפוץ בכך. ולבסוף, נאצר במידע לא מדויק על ידי המודיעין הסובייטי על התקפה מתוכננת ישראלית על סוריה.

בשנת 1960, נאצר חשב שמצא את הנוסחה להרתיע את ישראל. הוא הכניס כוחות לסיני, ביקש לסגור את מיצרי טיראן. ישראל הגיבה בגיוס מילואים (מבצע "רותם") וכולם ירדו מהעץ והייתה תקווה לתחילת תהליך דיפלומטי. מי שלא היה בשנת 1967 במשבר דומה הוא בן-גוריון. בשנץ 1960 בן גוריון, שנכווה מן הפרשה, ולא שש למלחמה שתוסיף שטח ופלסטינים עצר את הידרדרות המשבר. במאי 1967, הלובי לארץ ישראל השלמה ניצל עד תום את ההליכה על הסף של נאצר והוליך את ישראל למלחמה מוצלחת. נאצר היה אמור לאבד את עולמו אחרי התבוסה. אבל הפופולריות שלו הייתה כה גדולה ולכן התפטרותו הדרמטית נתקלה בהפגנות המונים שהותירו אותו על כסאו עד מותו בשנת 1970. הוא עוד הספיק לתווך בין ירדן לאש"ף ובאמצעותו נחתם הסכם קהיר שהעביר את מפקדות אש"ף מירדן ללבנון.

לסיכום, לא בכדי 5 מיליון מצרים ליוו את ארונו של נאצר, וילדים רבים שנולדו בארץ נקראו ג'מאל על שמו. אל מול שנים של שלטון אימפריאלי וקולוניאלי במצרים ובאזור הוא נשאר המנהיג שלא וויתר והוביל את ההתנגדות אל מול הכוחות האלה. הוא זכור גם כמי שחיסל את המשטר הפיאודלי באזור הספר המצרי ושימש בכך דוגמה למשטרים אחרים. הוא גם גילה מחויבות לנושא הפלסטיני אולי יותר מכל מנהיג ערבי אחר וגם זה זכור לו לטובה. מצד שני, הוא רדף את יריביו הפוליטיים באכזריות, לא אפשר לאחדות סוריה להיות אמיתית, והסתבך במלחמה שפגעה קשות בעולם הערבי כולו. מורשתו תהיה הסוציאליזם הערבי המתקדם שעדיין העולם הערבי זקוק לו מחד, ומשטר נשיאותי אוטוקרטי ללא כיבוד זכויות אזרח ואדם מאידך.