רקע כללי

ההיסטוריה של האזור הזה משנתה באופן מהותי כאשר בתחילת המאה השש-עשרה (1500) הפורטוגזים נכנסו לאזור (האזור נמצא על מפת המסעות של וסקו דה-גמה, והמצביא הפורטוגזי, אנטוניו קוריירה כובש את בחריין בשנת 1521. היו אלה בעיקר הפנינים שנשלו בחופי המפרץ שמשכו את האירופאים אליו.

במאה הבאה, האזור משך אליו כוחות נוספים: פרס והאימפריה העות'מאנית ניסו להרחיב את תחום שליטתם ובתחילת המאה התשע-עשרה נתקלו במעצמות המערביות ובמיוחד בבריטניה התאוותנית. ככל שנתקדם בשנים ונגיע לסופה של המאה התשע-עשרה כך נמצא כי ההשפעה הבריטית על האזור כולו הלכה וגדלה. וכך נמצא שההיסטוריה של האזור הזה עד לאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת קשורה קשר הדוק למאבק כנגד ההגמוניה הבריטית. מתוך המאבק הזה תהפוכנה קואליציות של שבטים למדינות.

מאפיין שני חשוב הוא כוחן של משפחות שהופכות עם הזמן לבתי מלוכה או נסיכויות. משפחות כמו אל-ת'אני, אל-קאסימי, אל-ח'ליפה ואל-צבאח צמחו במרכז חצי האי ערב ונדדו מזרחה על עבר המפרץ בחיפוש אחר פנינים ומסחר או משום שנדחקו על ידי קואליציות יריבות. משפחות כאלה מונות כיום אלפי בני משפחה ומאז סוף המאה ה-19 הפכו למעין בתי מלוכה, אשר התחלופה בתוכן התבצעה על ידי הפיכה או העברה מסודרת של השלטון.

הבה נתמקד בחמש מדיניות, כדי להדגים את המשותף והשונה בהתפתחותן.

בחריין

האי הזה ידוע כבר בהיסטוריה הקדומה כמקור חשוב לשליית פנינים. פרק מעניין בהיסטוריה הקדומה שלו היה בתחילת המאה העשירית (1000-900) כאשר כת שיעית (ה”קרמטים” – שהיו קשורים לזרם האיסמעיליה בשיעה) בקשו להקים חברה אוטופית המבוססת על היגיון ומדע. בין השאר הם גנבו את האבן השחורה של הכעבה והחזיקו בה זמן די רב.

הקרבה לפרס ולאימפריה העות'מאנית הפכו את האי לפיסת אדמה נכספת עבור שתי המעצמות של ששלטו באזור עד המאה ה-19. במסגרת המאבקים הללו, העות'מאנים הגלו משפחה ששלטה עד אז בקטר, משפחת אל-ח'ליפה ויישבו אותה בבחריין. זו היא משפחה סונית שעתידה לשלוט באי שרובו ככולו שיעי. הכלל הוא שכל עוד לא מדובר במדינת לאום שמזהה עצמה על פי השתייכותה הדתית, המאזן הזה אינו בעייתי במיוחד, אך ברגע שהמדינה מזוהה עם בית המלוכה ולא עם רוב האוכלוסייה יש מתח כל הזמן - שמדי פעם מתפרץ כפי שנראה.

מעמדה של משפחה זו מתחזק בעקבות ברית שכרתו עם הבריטים בשנת 1816. בגלל שהבריטים חששו שפרס תשלט על האי, הם כבשו אותו בשנת 1860 וצרפו אותו לאימפריה. הבחריינים לא קיבלו באהדה את צירופם לאימפריה. הם התמרדו בשנת 1892, ובריטניה בתגובה איפשרה אוטונומיה רבה יותר לחברה המקומית אבל הדקה את אחיזתה אחרי שהתגלה נפט באי בתחילת המאה העשרים. ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הנוכחות הצבאית הבריטית רק גברה.

המאבק בבריטניה היה לא רק למען עצמאות בחריינית אלא גם התנגדות למדיניות הפרו-ציונית, כפי שהיא נתפסה, בפלסטין. כפי שקרה במספר מדינות ערביות , הלחץ הכפול של הלאומיות הערבית והציונות פגע קשה בקהילות היהודיות. הקהיליה היהודית בבחריין ברובה הגרה לישראל (רובם התגוררו באזור פרדס-חנה וכרכור) ולבריטניה.

המאבק לחרות באי התגבר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. תנועה עממית רחבה הגיעה לשיאה ב"אינתיפאדת מרץ" בשנת 1965, שכללה שביתה רחבה כולל בחברת הנפט הבריטית. הבריטים עדיין סרבו בשלב ההוא לעזוב. אבל בתחילת שנות השבעים בריטניה נאלצה לעזוב את חצי האי ערב כולו.

השאה של אירן ניסה לנצל את החלל הריק שנוצר ולכן עודד תנועה שיעית דתית באי לתפוס את השלטון ולצרף את האי לאירן בתחילת שנות השבעים . השאה זנח את רעיונותיו ככל שצרותיו בתוך אירן התגברו והבריטים עזבו את האי ובחריין קיבלה עצמאות בשנת 1971.

בחריין העצמאית אם כן הייתה מדינה מלוכנית ובה שושלת סונית ששלטה על רוב שיעי. אבל ההתנגדות למשטר בעשרים השנים הראשונות לקיומו לא הייתה דתית אלא חילונית. היו אלה ארגוני השמאל שהתמרדו בשורה של מחאות ושביתות שנמשכו עד שנת 2000. הלחץ שלהם הביא לכינונה של מלוכה יותר תחוקתית, מבנה פרלמנטרי ברור יותר, זכות בחירה לנשים ושחרור רוב האסירים הפוליטיים. אך מאז 2001, יש מתח מובנה בממלכה בין מדיניות בית המלוכה הסוני שעדיין שולט במדינה (ראשי הממשלה הם בני משפחת המלוכה כמו גם רבים משרי הממשלה) לבין החברה האזרחית, ברובה שיעית במדינה.

יש כמיליון וחצי תושבים באי, רק מחציתם הם אזרחי המדינה השאר, כמו ברבות במדינות המפרץ, הם מי שקרויים בערבית "בידון" – "ללא" בתרגום מילולי. זה הוא ערוב של כל מי שאין לו אזרחות: בני שבטים שנדחקו ממרכז חצי ערב, עובדים זרים ואנשים בלי מעמד חברתי ברור.

האביב הערבי הגיע במלוא עוצמתו לבחריין בשנת 2012. המחאות שם דוכאו ביד קשה ועדיין יש הרבה אסירים פוליטיים ותלונות על הפרת זכויות אזרח. כל מדיניות שהמשטר ינקוט בה ולא תתקבל על ידי החברה, כמו נורמליזציה עם ישראל, פותחת פתח למתח בין החברה לשלטון.

האמירויות

שם מלא הוא "האמירויות הערביות המאוחדות". הן כוללות את אבו דאבי (הבירה), עג'מאן, דובאי, פוג'ירה, ראס אל-חימה שארג'ה ואום-אלקווין. כולם נשלטות על ידי שליט מלוכני וכל השליטים חברים במועצה עליונה; כל פעם אחד מהם נבחר לראשות המדינה (נשיא). מתוך עשרה מיליון שחיים בהן, מיליון וחצי אזרחים השאר הם "בדון", כפי שהסברנו.

המבנה הפוליטי הזה נוצר על ידי שבטים ממרכז חצי האי ערב שנעו אל החוף מסיבות פוליטיות כלכליות ואקולוגיות. מולן עומדות מעצמות אירופאיות שביקשו להשתלט על המפרץ: תחילה פורטוגל לאחר מכן האימפריות האזוריות העות'מאנית והפרסית ולבסוף בריטניה וארצות הברית.

תחילה עסקו השבטים בשליית פנינים ושוד ימי ובעיקר מסחר. כאשר במאה התשע עשרה הגיעו הבריטים הם הציעו הגנה לשבטים מפני מעצמות זרות ואזוריות בתמורה לנאמנות לאימפריה. אחיזתה של בריטניה התחזקה עם גילוי הנפט בתחילת המאה העשרים. האמירויות יוצאות דופן בכך שבכל העולם הערבי הם היו המדינה או הישות היחידה שביקשה (ולא נענתה) מהבריטים להישאר גם כאשר האימפריה הבריטית עזבה את כל נכסיה במפרץ. אבל הבריטים עזבו בשנת 1971, האיחוד קם בעיקר מפחד מהשתלטות איראנית (עדיין תחת השאה). קטר ובחריין החליטו לא להצטרף אבל היו מוכנות להיות חלק יחד עם כווית ועומאן ממועצת המפרץ המשותפת (GCC).

האמירויות משנות השמונים של המאה הקודמת נאמנות מאוד לארצות הברית ונאמנות זו נמשכת עד היום. למזלן האביב הערבי פסח עלייהן אבל כפי שאנחנו יודעים המדינה הזו עדיין תלויה בערב הסעודית כבעלת בריתה ובעיקר בארצות הברית, ולכן היה קל לכפות עלייה בעידן טראמפ נורמליזציה עם ישראל. התמיכה המוחלטת בארצות הברית הביא את האמירויות להתנגשות עם קטר שאימצה מדיניות ניטרלית יותר באזור ואשר תחנת הטלוויזיה שלה, אל-ג'זירה, אינה מהססת לבקר את מדיניות האמירויות ובעלי בריתן באזור. לכן האמירויות הצטרפו לחרם על קטר אשר לא פגע בינתיים קשה מדי בקטר אבל בכל זאת מקשה על החיים הכלכליים שם. החודש החלו שיחות פיוס שכנראה יביאו לסופו של החרם.

קטר

כמו במקרה של שאר הנסיכויות, ההיסטוריה המודרנית מתחילה כאן עם הכניסה הפורטוגזית ולאחר מכן ההתפשטות העות'מאנית. באזור הזה בסוף המאה השמונה עשרה שלטה משפחה מיוחדת במינה, בנו ח'אליד, שהצליחו לגרש את העות'מאנים אבל נבלעו על ידי המדינה הסעודית הראשונה (עלייה עוד נדבר) והם הוחלפו אל ידי משפחת אל-ח'ליפה שגם היא בתורה גורשה אל בחריין (הם שלטו בקטר עד 1868). גורלה של קטר השתנה כאשר האימפריה הבריטית לטשה עיניה אליה וכללה אותה באימפריה שלה.

הבריטים הקימו בקטר את המפקדה הקדמית של חברת הודו המזרחית בתחילת המאה השמונה עשרה – אותה חברה שבעזרתה השתלטו הבריטים על הודו. במאה התשע עשרה קטר הייתה יעד לכל מי שנדחף, נודה, או סולק ממקום מושבו והגיע לתחנה האחרונה לפני הים. עבדים שהשתחררו, שבטים שהובסו ונוודים מכל העולם התרכזו בקטר.

עד לבוא הבריטים, לא היה שלטון מרכזי. הבריטים דרשו שליט מקומי ובחרו במשפחת אל-ת'אני מן החשובות באזור למלא את התפקיד. השלטון הבריטי הופסק לתקופה מסוימת כאשר השליטים העות'מאניים המוצלחים של עירק צרפו מחדש את קטר לאימפריה. אחד מבני אל-ת'אני הביא את השלטון הזה לקיצו בשנת 1892 (הכיבוש עות'מאני נמשך בין 1892-1872) בקרב ידוע (קרב אל-וג'בה).

הבריטים העניקו לקטר אוטונומיה אבל בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם תבעו שלטון ישיר יותר (ובעיקר בשל גילוי הנפט והגז). המשפחות הגדולות פעלו משנות החמישים לסלק את הבריטים, היה זה בעיקר רצון לקבל חלק גדול יותר מתמלוגי הנפט שהביא ליחסים מתוחים עם הבריטים עד העצמאות. הבריטים נאלצו להסכים לכך שמצרים של נאצר תהיה זו שתעזור לבנות את מערכות המדינה. כאשר הבריטים עזבו, הקטרים סרבו להצטרף לאיחוד האמירויות. אבל הצטרפו למאבק הצבאי מול סדאם חוסיין בשנת 1991. מאז חילופי השלטון הם באמצעות הדחה בתוך המשפחה וכל זאת עד אשר עלה לשלטון השליט הנוכחי תמים אל-ת'אני ששולט זמן רב.

ההשקה של אל-ג'זירה כתחנה אזורית מקצועית שאינה חושכת שבטה מהמשטרים הערביים במזרח התיכון (למעט קטר), ומדיניות ניטרלית בתוך המאבקים הבין-אזוריים הובילה את קטר להתנגשות עם הברית שחברות בה מצרים, סעודיה והאמירויות. לאחרונה המדינות הללו הטילו חרם על קטר שנמשך עד היום, אבל קשה להאמין שהוא יימשך לאורך זמן (לאור השתתפות לצד סעודיה במאבק בתוך תימן). כאמור החודש הזה (דצמבר 2020 אמור להיחתם הסכם חדש).

כמו בשאר מדינות המפרץ הבעיה של ה"בידון" פה גם חמורה (גם לאור הבנייה אינטנסיבית לקראת המונדיאל הבא) אבל מצד שני מדובר בשליט פתוח יחסית ומאוד פופולרי שבכוחו לעורר שינוי בתחום הזה.

כווית

היסטוריה דומה לשאר הנסיכויות עם כמה ורציות מקומיות. בעיקר ההבדל הוא בהמשכיות השלטונית, האזור שהפך בסופו של דבר למדינת לאום עצמאית נשלט על ידי אותה משפחה מאז 1700; משפחת אל-צבאח (בית המלוכה הנוכחי של כווית). היציבות הזו הבטיחה כלכלה מצליחה לאורך השנים שעד למאה ה-20 התבססה על ספנות ובניית אוניות.

כמו בשאר המקומות, גם כאן היחסים עם בריטניה עיצבו את ההיסטוריה המודרנית של החברה המקומית. המשפחה השלטת כרתה ברית עם הבריטים אל מול העות'מאנים בשנת 1890 ובעזרתם של הבריטים מנעו את סיפוחה לעירק. לפני הניסיון הידוע של סדאם חוסיין ב-1991, בשנות השלושים המלך גאזי ניסה להשתלט על כווית אבל בטרם הצליח לממש את התוכנית התנגש עם מכונית המרוץ שלו בפנס בודד והלך לעולמו.

היחסים עם עירק הם חלק חשוב מההיסטוריה של כווית במאה העשרים. היה גרעין מהפכני בכווית שרצה להצטרף לעירק במיוחד אחרי מהפיכת הקצינים שם בשנת 1958. אבל גם המערב תמך בכווית עצמאית בשל גילוי הנפט והתקווה להיות שותפים בתמלוגיו (גילוי הנפט הציל את הכלכלה הכוויתית שהיה בנויה על שליית פנינים, משום שהיפנים החלו באופן תעשייתי לכבוש את השוק עם פנינים מלאכותיות).

מכינונה כמדינה עצמאית (1961) ועד לתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כווית היא המדינה הפתוחה ביותר במפרץ. מערכות התרבות והחינוך בה נבנות בעזרת פליטים פלסטיניים ועל כן בחברה האזרחית יש תמיכה רחבה במאבק הפלסטיני. לכן נפגעו כל כך הכוויתים כאשר יאסר ערפאת הביע תמיכה בכיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין בשנת 1991 (אם כי היום היחסים תוקנו).

רגע קשה בהיסטוריה המקומית היה בשנת 1980 כאשר הבורסה של כווית נפלה והמדינה נקלעה מצב של פשיטת רגל אבל עשרים שנה אחר כך הכלכלה הכוויתית הייתה המשגשגת ביותר באזור (בין השאר תעשיית קולנוע מפותחת ביותר שדחקה את מקומה של מצרים כהוליווד או כבוליוד של העולם הערבי). במאה הזו, זו מדינה עם פרלמנט מייצג וגם חברה אשר מגוונת במבחינה אתנית בהשוואה לשכנותיה.