ההיסטוריה העתיקה של פרס ראויה להרצאה בפני עצמה, אבל אנו נתמקד בהיסטוריה המודרנית של אירן. זו החלה בשנת 1905 כאשר תנועת שינוי רחבה הביאה לקיצה שנים ארוכות של שלטון מלוכני אבסולוטי, והחליפה אותו בשלטון תחוקתי שייצג כוחות אחרים בממלכה: סוחרים, אנשי דת והאינטליגנציה המקומית. כוחם הוכר בחוקה שהתקבלה בשנת 1905 ועל כן התקופה קרויה בהיסטוריוגרפיה של אירן: המהפכה התחוקתית.

המבנה הפוליטי הזה העלה לשלטון ראש ממשלה בשם ריזא שאה שלא הסתפק בתפקיד הפוליטי הזה והמציא עצמו מחדש כראש שושלת מלוכנית חדשה, הפהאלווים החל משנת 1925. הוא שלט באופן כזה עד שנת 1941. היה זה שלטון דיקטטורי, לאומני ומיליטריסטי. הוא דגל בחילוניות כפויה מלמעלה וראה בקומוניזם של שכנתו הצפונית, ברית המועצות, את הסכנה הגדולה ביותר לשלטונו. תחת שלטונו אירן הייתה מדינה ריכוזית, שעברה מודרניזציה מואצת וכנראה מואצת מדי ולכן לוותה בדיכוי זכויות האזרח, שחיתות ודמתה בכל למדינת משטרה.

החילוניות הכפויה המרידה את אנשי הדת (למשל המסגדים נדרשו להכניס כסאות, והמתפללים נדרשו ללבוש בגדים מערביים כולל מגבעת; הנשים לא הורשו לכסות פניהן והקהל נדרש להיות מעורב בתפילה). בשנת 1935 פרץ מרד באזור הכפר וגלש לבזארים של העיר משהד והחל שיח שראה בשאה כ"יזיד החדש" – שם גנאי על שם הח'ליף אשר הרג את חוסיין בן עלי בקרב על הירושה של השלטון המוסלמי שהחל את הקרע הגדול באסלאם בין השיעה לסונה.

בשנת 1941, מלחמת העולם השנייה הגיעה לאירן. גרמניה הנאצית התערבה בפוליטיקה המקומית וניסתה להפיל את המשטר הפהאלווי, וכתגובה בריטניה וברית המועצות פלשו לאירן וגרשו את הכוחות הגרמניים והדיחו את ריזא שאה והמליכו את בנו מוחמד ריזא. וכל זאת תוך כדי ועידת טהראן המפורסמת של 1943 שבה מעצמות הברית (בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות) הכריזו על עצמאות אירן. למעשה הכוחות הסובייטים חילקו את אירן, כאשר בעזרת המפלגה הקומוניסטית המקומית השתלטו על צפון אירן בקואליציה שכללה את כל המיעוטים האתניים שאינם פרסים: האזרים, הכורדים ואחרים. הסובייטים נסוגו רק בשנת 1946 בתמורה לקבלת זיכיונות על הנפט המקומי והקמת אוטונומיות אתניות למיעוטים האלה. אוטונומיות אלה פורקו זמן קצר לאחר מכן.

מוחמד ריזא הוא השאה האחרון של אירן (1979-1941). תחילה הוא נתמך על ידי חלקים רבים באוכלוסייה שקיוו כי יקים מלוכה תחוקתית ואכן עד שנת 1951, השלטון היה פרלמנטרי (אם כי מושחת למדי). מאותה שנה, ניסה השאה בהדרגה להיות שליט יחיד אך מצא מולו פוליטיקאי פופולרי, שנטה לשמאל, והלהיב את ההמונים: מוחמד מוצאדק. כראש ממשלה, מוצאדק הלאים את הנפט האירני (עד אז כל התמלוגים היו בידי בריטניה). בלחץ הבריטים, השאה פיטר את מוצאדק אבל הוא הוחזר בהתקוממות עממית רחבה. אחרי חזרתו לשלטון הוא מגלה את השאה. הסי.אי. אי והשרות החשאי הבריטי קשרו קשר להפילו ובעזרת הצבא האירני הדיחו אותו מראשות הממשלה (שם המבצע היה "מבצע איקרוס"). רוב עוזריו וחבריו הוצאו להורג אבל הוא הושם במעצר בית.

לאחר סילוקו של מוצאדק ובתמיכה אמריקאית השאה היה לשליט יחיד. ארצות הברית התחלקה עם אירן, חצי בחצי בתמלוגי הנפט (לאירן באותה תקופה היה שליש מעתודות הנפט של העולם). כמו כן השאה כרת ברית עם ישראל ועם נאט"ו. אבל בעיותיו היו פנימיות ולא חיצוניות. על כן יזם את "המהפכה הלבנה" מתוך ניסיון לזכות בתמיכת האזורים הכפריים בעזרת רפורמות אגראריות, אבל יועציו הובילו לעבר כלכלה קפיטליסטית המבוססת על תיעוש והתרוששות האזור הכפרי. רמת החיים בכפר לא עלתה ושכונות העוני סביב הערים תפחו ולא סיפקו מספיק פרנסה. זו הייתה קרקע פורייה להתחזקות הדת כגורם מארגן פוליטי וחברתי וחיזק באופן משמעותי את כוחם של חכמי הדת.

בנוסף לכל, בשם "המהפכה הלבנה", השאה אסר על קיומם של מפלגות, ארגוני עובדים ובכל זאת לא הצליח למנוע ברית בין העובדים, אנשי הכפר, המשכילים ואנשי הדת שיהוו בעתיד את הבסיס למהפכה נגדו. באותם שנים התחיל לבלוט איש דת צעיר, חומייני ובשל התבלטותו הוא גורש מאירן ובגלות בנה את בסיס כוחו.

בתקופה הזו, אירן חיזקה את קשריה עם ישראל ובעזרתה הקימה את ה"סוואק", ה"שב"כ" האירני הידוע לשמצה בשל אכזריותו בפעולות דיכוי כנגד חופש הביטוי וחרות ההתארגנות. האופוזיציה באותם ימים הובלה על ידי שני כוחות: המפלגה הקומוניסטית, "אל-תודה" [לרוב מופיעה כ"טודה" אבל זה הוא תעתיק לא נכון) ו"מוג'אהידין אל-חאלק", אופוזיציה דתית עם נטייה לשמאל. לימים הם יצטרפו לחומייני, אבל לא יהוו חלק מהמשטר החדש.

תמלוגי הנפט הנאים שימשו את השאה בראשית שנות השבעים להעצמת כוחה הצבאי של אירן והמדינה הופכה למדינה החזקה ביותר באזור. השאה הורה על כיבוש בכוח של שטח המחלוקת עם עירק, שאט אל-ערב, הדלתא הפורייה שבה נפגשים נהרות הפרת והחידקל. אירן אמנם לא הצטרפה לאמברגו הנפט בעקבות מלחמת יום כיפור בשנת 1973, אבל השאה החליט באותה שנה להלאים לחלוטין את הנפט האירני.

הגורמים למהפכה

מספר גורמים הביאו בסופו של דבר לנפילתו של משטר השאה. קשה למנות אותם בסולם של חשיבות ועל כן אני מניח שלכולם היה משקל דומה בסופו של דבר, וכוחם היה בכך שחברו לגורמים אחרים ויצרו תנועה רחבה וחזקה שהפילה את המשטר. על כן אני מציין אותם כאן בסדר אקראי ולאו דווקא בשל חשיבותם.

הזהות של המשטר עם המערב מאז סוף מלחמת העולם השנייה הזין עוינות בחלקים רבים של החברה האירנית כלפי משטר השאה. המשטר נתפס תחילה כמשטר בובה של הבריטים ולאחר מכן כבסיס קדמי של האימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון. במיוחד נחרתה עמוק בזיכרון הקולקטיבי המזימה שלה היו שותפים השאה, הצבא והאמריקאים להפלתו של מוצאדק.

העושר הכלכלי שלא מומש הצית אף הוא את אש המהפכה. הכישלון הצורם של "המהפכה הלבנה" וכל התוכניות הכלכליות שבאו בעקבותיה ונכשלו לצמצם את הפערים הסוציו-כלכליים בחברה הגיעו לשיא בשנות השבעים. העשור ההוא התחיל בחגיגות לציון 2500 שנה לאימפריה הפרסית של כורש. 17 מיליון דולר הוצאו על הטקסים, שכללו מזון מיוחד שהוטס ממסעדת מקסים בפריז והסעת אורחים ב-150 לימוזינות.

אכזריות המשטר כלפי מתנגדיו באמצעות ה"סוואק" הזינה אף היא את העוינות העמוקה כלפיו. הנשיא האמריקאי קרטר שזכה בבחירות בשנת 1977, ותבע כיבוד זכויות אזרח בתמורה להמשך הסיוע האמריקאי, חיזק את התנועה לזכויות האזרח בתוך אירן (וכמובן באופן אירוני את הסיכוי לעלייתו של משטר חדש אנטי אמריקאי במובהק).

הכריזמה של חומייני הפך אותו לגורם המלכד של קבוצות האופוזיציה. בקרב חלקים מסורתיים בין שבאזור הכפר או בקרב הבזארים בעיר, שהיו למוקד חשוב במהפכה, הוא נתפס כיורשו האמיתי של חוסיין בן עלי, שסילוקו משושלת החליפים הביאה ליצירת של סיעת עלי שהפכה לשיעה במרוצת השנים. שותפיו של חומייני זלזלו בו ולכן נתנו לו תפקיד מרכזי מתוך מחשבה שנקל היה להפעילו ושילמו על כך ביוקר. לא רק חומיני היה חשוב אלא כל שדרת חכמי הדת ומנהיגיה שמאז 1891 פעלו באופן פוליטי מודע ככוח בתוך המדינה (מציינים את השנה הזו, 1891, משום שאז הופיעו לראשונה ככוח פוליטי ומנעו מהמערב לקבל זיכיון על הטבק האירני).

מהלך המהפכה

ההפגנות הראשונות החלו בינואר 1978 ובדצמבר 1979 כבר אירן הייתה נתונה לשלטונה של חוקה דתית ותחת שלטונו של מנהיג עליון מעל למוסדות המדינה. בינואר 1979, השאה אולץ לעזוב את המדינה אל מול הקואליציה נגדו מקיר לקיר (דתיים-שמאל-וימין). חודש לאחר מכן הצבא חבר למהפכניים ובאפריל במשאל עם דמוקרטי לחלוטין ניתנה תמיכה מלאה למהפכה. אבל לאחר מכן החלו החיסולים הפוליטיים של השותפים לאנשי הדת: הקומוניסטים, הליברלים והמנהיגים האתניים.

בשנות השמונים הכלכלה האירנית הולאמה והחל ייצוא המהפכה בעזרת מיעוטים שיעיים ברחבי המזרח התיכון ובאמצעות רטוריקה אנטי ישראלית ואנטי-אמריקאית (ירית הפתיחה של המסע הזה הייתה ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהרן בנובמבר 1979 שהעלתה מאוד את הפופולריות של חומייני).

האתגר הראשון הגדול של הרפובליקה החדשה היה הסכסוך עם עירק. בשנת 1980 פלש צבאו של סדאם חוסיין לאירן והחלה מלחמה של שמונה שנים, כאשר ארצות הברית מחמשת באופן אינטנסיבי את המאמץ המלחמתי העירקי. אם כי האירנים גם זכו לנשק אמריקאי, בתיווך ישראל בפרשת אירן-הקונטרס – נשק שהועבר לכאורה מארצות הברית למחתרת הימנית קונטרס בניקרגואה (תמורת שחרור בני ערובה אמריקאים שהיו בידי חיזבאללה) נגד המשטר הסוציאליסטי שם והגיע בסופו של דבר לאירן. מיליון וחצי איש קיפחו את חייהם במלחמה הזו.

בשנת 1989 עם מותו של חומייני מונה עלי ח'מנאי ליורשו (אבל מולו מדי פעם אלו לשלטון נשיאים כמו חאתימי ורפסנג'אני שניסו להוביל מדיניות מכילה יותר כלפי פנים כלפי חוץ לעומת נשיא כמו אחמיניג'אד שניסה להוביל מדיניות קיצונית אף יותר מזו של המנהיג העליון ונתמך בשל כך ידי משמרות המהפיכה, מעין צבא אישי סביב המנהיג העליון שמבצע את הפעולות הנועזות ביותר בחוץ אבל גם המדכאות ביותר בפנים).

אירן מצאה עצמה בהתנגשות ישירה עם ציר חדש שנולד במאה העשרים ואחד שחיבר את מצרים, סעודיה, חלק ממדינות המפרץ עם ארצות הברית וישראל. הפלישה האמריקאית לעירק בשנת 2003 החריפה את היחסים עם הציר הזה והעזרה המאסיבית האירנית לאסד מפרוץ מלחמת האזרחים, לחיזבאללה בלבנון ומיליציות שיעיות בעירק ובתימן תרמו אף הם למתח רב.

בזמן כהונתו של ברק אובמה החל דיאלוג פורה יותר שהביא להסכם הגרעין אותו הכשילו נתניהו והגרעין הימני של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. אין הוכחות משמעותיות לרצון של אירן לפתח נשק (בנגוד ליכולת) גרעינית, אבל היא נתפסת כאיום קיומי על ידי הממסד הבטחוני בישראל.

החברה האירנית נמתחת בין חברה אזרחית תוססת שכוללת מרחבים נסתרים של התפרקות מהכפייה הדתית הקשה של משמרות המוסר והמהפכה מצד אחד, וחברה כפרית שעדיין מעדיפה את המהפכה על פני המשטר הקודם.